ליטא הפכה למדינה עצמאית ב-1918 וב-1919 העיר השנייה בגודלה בה – קובנה – הוכרזה כבירה זמנית (הבירה ההיסטורית וילנה סופחה לפולין ב-1920). קובנה תפקדה כעיר הבירה במשך עשרים שנה, עד 1939. לפני כן הייתה קובנה עיירה קטנה וצנועה בפאתי האימפריה הרוסית. בן לילה נדרשה להפוך לבירה, היה צורך לבנות מבני ציבור ובסופו של דבר נבנו: משרדים, בתי חולים, בתי ספר, בתי מלון, תשתיות, חללי מגורים ותעשייה. באותן 20 שנים, נבנו בקובנה כ-12,000 מבנים חדשים. כמחציתם עדיין נמצאים בקובנה, רבים מהווים דוגמה מושלמת לארכיטקטורה מודרניסטית של אותה תקופה.

גם אם קובנה היא אחת הערים העתיקות באזור, התקופה שבין המלחמות הייתה התקופה החשובה ביותר בהתפתחותה של העיר (ולכן היא מכונה לעתים קרובות "תור הזהב של קובנה") ועיצבה את האווירה, המראה והזהות הנוכחיים של המקום.

העיר הייתה צריכה להיבנות מאפס ולשם כך גויסו כמה מהאדריכלים הליטאים הידועים שסייעו ליצירת בירה חדשה: פליקסאס ויזבאראס, ולדימיראס דובנקיס, קרוליס רייסונאס, אדמונדס אלפונסס פריקס, ארנס פונקאס וויטאוטאס לנדסברגיס-זמקאלניס. מלבדם הוזמנו גם כמה זרים לסייע.

הודות להם האדריכלות המודרניסטית של קובנה הפכה למיקס המורכב מהשפעות בינלאומיות, שהובאו מבתי ספר איטלקיים, גרמניים, צרפתיים או רוסיים. זו הסיבה שבאותה תקופה נקראה קובנה לפעמים "פריז הקטנה" (על שם ארט דקו צרפתי אוונגרדיסט) או "בוסטון הקטנה" (על שם ארט דקו אמריקאי יוקרתי).

בעוד שבערים אחרות המרחב הציבורי מחולק בצורה ברורה לאזורים הפונקציונליים, בקובנה הכל בנוי בשטח יחסית קטן, כשהגבולות בין האזורים פולשים זה לזה. האופי האדריכלי של העיר החדשה נוצר על ידי התפתחות מהירה של רובד אדריכלי חדש שקלט את המורשת הישנה והפך את הטריטוריה לנוף עירוני שנראה בדרך כלל במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20.

בסיס הרעיון לפיתוח העירוני של קובנה החדשה כלל שילוב בין הגרעין הישן וההיסטורי של העיר, יחד עם העיר החדשה  וגדות הנהרות והעיר התרחבה אל מעבר לגבעות והמדרונות וליד עמקי נהרות. מ-1918 עד 1940 היו יותר מ-12,000 היתרי בנייה שניתנו ברחבי קובנה. עבור עיר יחסית קטנה (90,000 תושבים), הייתה זו צמיחה מהירה במיוחד ששינתה לחלוטין את אופייה. הדימוי של קובנה החדשה נקבע לא על ידי אזורי המגורים או התעשייה החדשים והחד-גוניים שנבנים, אלא על ידי שילוב הפונקציות, כמו גם סגנונות מגוונים וטבע עירוני. המבנים המודרניסטיים החדשים בקובנה היו אמורים לשמור על קשר הדוק לרקע ההיסטורי הקיים ולמסגרת הטבעית של העיר. שילוב ייחודי שכזה של קשרים פונקציונליים וויזואליים מהווה את ערכה של העיר, ועוזר לקובנה להתבלט כעיר מודרנית שגם קשורה מאוד עם הסביבה ההיסטורית והטבעית שלה.

בשנת 2015, הוכרה קובנה כ"עיר עיצוב" של אונסק"ו, והצטרפה ל-47 ערים אחרות עם תואר כזה המחייב אותה לפתח שיתוף פעולה בינלאומי, לחפש פיתוח בר קיימא, לחזק את השתתפותה בחיי התרבות ולהבטיח את שילוב התרבות בתוכניות לפיתוח עיר. כיום חלק מהמבנים עם תווית המורשת האירופית עדיין נטושים ובמצב גרוע בעוד שאחרים כבר לאחר שיפוץ.

בית ליבלינג בחר להציג תערוכה חדשה, שנוצרה ממחקר היסטורי לצד עבודות אמנות שנוצרו במיוחד לכבוד ההכרזה של קובנה השנה כבירת התרבות של אירופה. התערוכה "אופטימיזם: מודרניזם מסורתי בקובנה 1940-1918" עוסקת בזווית נוספת של המודרניזם דרך מבט בעיר המזרח אירופית קובנה בשנים 1940-1918. כמו בתל אביב באותה תקופה, גם האדריכלות המודרניסטית של קובנה שיקפה את תהליכי בניית הזהות ואת האידיאלים האופטימיים שרווחו בין שתי מלחמות העולם: שנים שבהן שימשה קובנה כבירה זמנית של הרפובליקה העצמאית של ליטא. בתקופה זו נבנו בקובנה יותר מ-10,000 בניינים והיא הפכה לעיר אירופית מודרנית. עם זאת, שלא כמו העיר הלבנה של תל אביב, המודרניזם בקובנה היה אבולוציוני ולא מהפכני. התערוכה מציגה מורשת מודרניסטית רחבה ומגוונת בגישה הומניסטית ואקלקטית,  מהלך התערוכה, כמו גם תהליך פיתוחה, משקפים את השאלה שעמדה ביסוד פעולתם של מעצבי הערים באותה תקופה: כיצד אדריכלות וחזון אופטימי יוצרים זהות עירונית ונרטיב תרבותי, הבאים לידי ביטוי עד היום.

אוצרות: מריה דרמייטה (Drėmaitė), גיידרה ינקביץ (Jankevičiūtė), וידה פטרוליס (Petrulis) ווילטה מיגוניטה-פטרולינה (Migonytė-Petrulienė)

אמנים: פטריס ז'ידלביצ'יוס,מרטינאס טימינסקאס, מלגורזאטה מריה אולצ'ובסקה, רוקאס מיקסינאס, שי זילברמן

אוצרוּת, עיצוב והפקה מטעם בית ליבלינג: שירה לוי בנימיני וענת לוי

פתיחת תערוכה, יום ה', 26.5.22 בשעה 20:00, בנוכחות שגריר ליטא, האוצרות והאמנים.

נעילה: 30.8.22

בית ליבלינג, אידלסון 29, תל־אביב–יפו