ביום שישי האחרון יצאו מספר פעילי זכויות אדם, אליהם התלווה צלם מגפון ניוז, לחרוש את כרמי הזיתים של חקלאי דיר ג'ריר. כפר שליו זה (11000 תושבים) שוכן באזור מדהים ביופיו על שלוחה דרומית של הר בעל חצור, שגובהו 1016 מטרים מעל פני הים. היופי הפסטורלי הזה "נשדד" בידי מתנחלים שלקחו לעצמם את הזכות להתיישב על קרקע לא להם ולהשתלט על 25 אלף דונם אדמה כאדמת מרעה. דרך העפר המובילה בין קרקעות תושבי הכפר, נחסמה לא פעם על ידי צה"ל והמתנחלים בתלוליות עפר שמקשות ומונעות מעבר כלי רכב חקלאיים כמו טרקטורים לצורכי חריש. על רקע זה מפגינים התושבים מול "חוות קוקו", מאחז לא חוקי בעליל שהוקם בידי יעקוב, מתנחל שהקים לעצמו חוות בודדים העוסקת בגידול צאן. צריך להבין שגידול צאן לא מגיע מאהבה חקלאית, אלא כאמצעי לשלוט בשטחי אדמה גדולים בטענה כי הם נדרשים למרעה הצאן. צה"ל מכורח הדרישה להגן על אזרחים ישראלים, חוצץ בין המתנחלים למפגינים כשהוא מפזר את ההפגנות בירי גז מדמיע ואם נדרש עם כדורי גומי (מתכת עטופה גומי).

הכפר עצמו נמצא בשכנות ליישוב הערבי נוצרי טייבה (לא להתבלבל בין טייבה שבישראל לזו שבשטחים) כ 7 ק"מ צפון מזרח לרמאללה בקוו אווירי. קיומו של הכפר תועד ברישומי העותמאנים כבר במאה ה16 לספירה ודיווחים מהמאה ה 19 מדברים על יישוב בן 200 תושבים בעל 33161 דונמים של אדמות חקלאיות ובנויות. בעקבות הסכם אוסלו כ 17% משטחי הכפר הוגדרו כשטח B והשאר C. גורלו של ישוב פלסטיני זה אינו שונה משל ישובים אחרים ובסמוך לו הוקמה ההתנחלות עופרה שגרורותיה נמצאות על אדמות בבעלות פרטית של תושבי המקום. בשנת 1975 הופקעו 1000 דונמים מאדמות הכפר שעד מהרה הפכו להתנחלות כוכב השחר. מדרום לכפר הוקם המאחז מצפה כרמים על אדמה פרטית אותה שיווקה המדינה ב"טעות" למתנחלים בעסקה שהוכשרה בדיעבד ב 2018 על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, החלטה שהתבטלה על ידי בג"צ. המאחז לא פונה כמובן והממשלה, בתמיכת שרי כחול לבן, עתרה לבג"צ הדן בנושא מעל חצי שנה. מאחזים נוספים בסביבה הם נצח בנימין (על שם בנימין כהנא), מאחז שידוע בפעולות תג המחיר שלו ובמאמצים רבים פונה וכרגע אין בו מבנים. אולם הבעיה הבוערת היא מעלה אהוביה שהמתנחלים בו ידועים באלימותם כלפי המקומיים.

בוא יה מניק, יה בן זונה (צילום: שי קנדלר)

אלימות זו מכתיבה את אורחות חייהם של המקומיים, וכך מצאנו עצמנו צלם מגפון ופעילי זכויות אדם מתניידים לכרם הזיתים בדרכים עוקפות נסתרות מעיניהם הבוחנות של המתנחלים. השביל המשובש העובר דרך המחצבה היווה אתגר לרכבם הזעיר של הפעילים, אתגר אליו הם מורגלים בהיעדר שלטון חוק אפקטיבי בשטחים. הפעילים המתינו למקומיים בחסות סלעים ענקיים הנחצבים במקום ומהוויים תפאורה מושלמת לזריחה. למקום הגיע המקומי והזהיר שהתקופה מתוחה, הפעילים לא היססו ואמרו:  בוא מלווה אתכם תעלו ותחרשו את הקרקע.  אלא שהרצח המתועב באלעד החדיר פחד בלבבות הטרקטוריסטים שסירבו להגיע, מחשש כי יותקפו על ידי מתנחלים שיפגעו בהם ובציודיהם החקלאים.

החשש  לאלימות רבה מצד המתנחלים, לא עלה בלבבות הטרקטוריסטים סתם כך – הם נפגעו בעבר ולא פעם אחת. אם תתהו מדוע רשויות החוק אינן יעילות במקרה שכזה, נסביר ונאמר שהתנהגות פלילית מצד מתנחלים מהווה עילה לתלונה במשטרה אותה יש להגיש אחרי שהעבירה כבר בוצעה, לעיתים בנוכחות המשטרה והצבא שהוא הריבון בשטח. כל מעשה, אפילו של הגנה עצמית מובהקת של פלסטינים מתקבל כאירוע בטחוני נגדו מופעל במקרה הטוב צו שטח צבאי סגור ובמקרה הרע פיזור בכוח. כך, בהיעדרם של הטרקטורים לא היה טעם בהמשך עבודה. מגפון ביקש לראיין את בעל הקרקע תוך כדי שהוא משקם את הגדר אותה רמסו המתנחלים, אולם האחרון חשש לשלומו וסירב לדבר ובוודאי להצטלם כדי לא להיות מזוהה על ידי אותם מתנחלים המצויים מעל החוק. וכך נגמר עוד יום עבודה עם טעם רע בפה ונוף מרהיב לרגלנו. ההפגנה עצמה כנגד המתנחלים נבלמה על ידי צה"ל כשהמפגינים שופכים את זעמם בקללות וידויי אבנים לכיוון המתנחלים והחיילים המגנים על הכיבוש.
(בכתבה השתתף שי קנדלר)