"מייק ברנט רצה להיות שונה – לא להיות חלק מהתרבות הישראלית העממית, לא להשתייך לקבוצת "הילדים הטובים" שהולכים לתנועות הנוער ורוקדים ריקודי עם. הוא נמשך אל המוזיקה שמחוץ לזרם המרכזי השולט, אל החדש, הנועז, השונה. הוא רצה להיות חלק מהמוזיקה שנחשבה במשך שנים רבות לנטע זר בתרבות הישראלית", כך מסביר יואב קוטנר, היועץ המדעי של התערוכה, את המוזיקה של מייק ברנט.

מייק ברנט, הזמר האהוב והנערץ של שנות ה-70, קוטף תערוכה שנייה העוסקת בחייו הקצרים. ב-2019 היתה זו גלריה המשכן בית מאירוב שבחולון שהציגה חפצים ופריטי לבוש אישיים של מייק ברנט לצד תצלומים, אוסף אלבומי הזהב שלו ועוד. עתה, מוזיאון העיר חיפה מציג בכל חלליו תערוכה מקיפה על דמותו המורכבת ועל חייו הסוערים של ברנט, יחד עם סיפורה האחר של ישראל באותם שנים, ועל הירארכיית המוזיקה והבידור הישראלית של אותם עשורים.

התערוכה היא תולדה של תרומת אוסף נדיר של צביקה ברנד, אחיו הצעיר של מייק וביתו יונה ברנד, אחייניתו של מייק למוזיאון העיר חיפה. המשפחה תרמה קטעי וידאו נדירים מהופעותיו, תמונות נדירות מאלבומי משפחה, פרטי לבוש, אלבומי מעריצים, שערי מגזינים מקומיים ובינלאומיים שהוקדשו לו, פריטי אספנות, מזכרות, פתקים ומכתבים בכתב ידו של מייק ועוד.

אוצרות התערוכה, עינבר דרור לקס ויפעת אשכנזי בוחנות את האוסף ואת סיפור חייו המופלא של מייק ברנט – משה ברנד במקור – על פני התפתחות התרבות והמוזיקה המקומית בארץ, וביחס לאירועים מכוננים שקרו במדינת ישראל. התערוכה סוקרת את מסלול חייו, שנות ילדותו והתחנות המשמעותיות שלו, כדור שני לניצולי שואה בחיפה, העיר שבה גדל בשנות החמישים.

התפתחות הקריירה המוזיקלית שלו בארץ והופעותיו עם להקות שונות בחיפה, תל אביב ואילת בשנות השישים, מוצגת לצד בחירתו לשיר בלדות איטלקיות וצרפתיות לבין להיטי פופ אמריקאים ורוק'נרול בריטי, כאשר בזמר העברי שולט סגנון מוזיקה של זמרים וזמרות יוצאי הלהקות הצבאיות. בהמשך מוצגת הפיכתו לכוכב־על בשנות השבעים, שזכה להצלחה מסחררת בצרפת ושאלבומיו נמכרו במיליוני עותקים, טרם היות העולם כפר גלובלי, כשנסיעה לחו"ל לא הייתה דבר מובן מאליו, אלא משאת נפש של אזרח ישראלי, לא לומר שמשאת נפשם של כל אמן ישראלי וכן שלבי חייו האחרונים – עד לתאריך 25 באפריל 1975, היום שבו שם קץ לחייו בפריז בהיותו בן 28.

לצד הפריטים ההיסטוריים מוצגות בתערוכה יצירות אמנות, איורים וכרזות שנוצרו במיוחד כתגובה לאוסף על ידי האמנים.ות: עובדיה בנישו, דייב יעקב, פוגי נעים מלול וטל פוגל; קטעי וידאו נדירים מהופעותיו בארץ ובאירופה; ראיונות עם נעם סמל, מנהלו האמנותי ואמרגנו הראשון של מייק בארץ, אריאל זילבר, שהיה חלק מלהקת החימום של מייק בפריז, וליאורה עופר, שהייתה חלק מלהקת הליווי של מייק בהופעותיו בארץ. ראיונות אלה שנערכו במיוחד לתערוכה מוצגים לצד קטעים מהסרט "לס מואה טמה" של הבמאי ארז לאופר. ברוח זו, התערוכה בוחנת את כניסתו של אוסף פרטי לחללי המוזיאון הציבורי ואת הדרך בה אפשר לפרש סיפור חיים אישי ממספר נקודות מבט שונות. עבודות האמנות ופריטים היסטוריים לצד פרטי האספנות, המזכרות ומרצ'נדייז, שנוצרו הן במהלך חייו של ברנט והן אחרי מותו, יוצרים יחדיו חללים צבעונים ורבי-קסם. לצד ההקשרים הנוסטלגיים וההיסטוריים נוצרות משמעויות חדשות בעקבות הצבת האובייקטים יחדיו שנוגעים בסוגיות דרמטיות בחייו של מייק ברנט.

יואב קוטנר, ממקם לראשונה את סיפורו של מייק ברנט בתוך עולם המוזיקה והבידור בישראל באותן שנים לצד מגמות עולמיות במוסיקה, בחברה ובתרבות בכלל. הוא מסביר "אצל מייק ברנט הכול הפך זוהר ונוצץ "כמו באמריקה": המראה החיצוני, הלבוש, ההתנהלות האמנותית, היחס אל התקשורת והקהל, ומעל הכול – הקול, דרך השירה והשירים ששר. הוא גדל והתעצב באווירה שבה הזמרות, הזמרים וההרכבים הגדולים בזמר העברי לא היו "כוכבים". הם היו חלק מהחבר'ה, לא מתבלטים, לא "משוויצים", לא מתחפשׂים ומאמצים תדמיות כדי להפוך לאחרים כשהם עולים לבמה. הביטוי התנכ"י "והצנע לכת" לא היה רק הסיסמה של בית הספר הריאלי בחיפה אלא קו מנחה למיינסטרים הישראלי, ולא בתחום התרבות והבידור בלבד אלא בחיים עצמם".

אוצרות: עינבר דרור לקס ויפעת אשכנזי

ייעוץ מדעי: יואב קוטנר

פתיחה: 21.5.2022, נעילה: 30.5.2023

מוזיאון העיר, שד' בן גוריון 11, המושבה הגרמנית, חיפה