דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

שונאים, סיפור אהבה. זה הסיפור של "אני לא רפפורט", שכתב הרב גארדנר. על ספסל בפארק נפגשים שני גברים מבוגרים מעולמות שונים: האחד יהודי יהיר ופנטזיונר, האחר שחור חשדן ועצבני.

לכאורה, אין סיכוי שהשניים ימצאו שפה משותפת. אבל בשביל זה יש תיאטרון. להראות לנו ששני אנשים שונים זה מזה, שבאים כל אחד מתרבות אחרת, יכולים להיות חברים טובים. בניגוד למה שקורה במציאות למשל.

בין השניים מתפתחים יחסי אהבה שנאה, שבמהלך הזמן הופכים לחברות אמיתית. הם מתעקשים לחיות טוב למרות גילם המתקדם, נלחמים בשודדים ובסוחרי סמים, וגם בחברה, שמקדשת את הנעורים ומנסה לקחת מהם את החופש ואת הכבוד העצמי.

נתן דטנר ונורמן עיסא, שני שחקנים כריזמתים, כאילו נולדו לתפקידים האלה. דטנר הוא יהיר מטבעו ולכן קל לו לגלם את התפקיד. לזכותו ייאמר, שהדמות שלו כוללת מרכיבים נוספים מלבד יהירות. עיסא המופנם מגלם דמות יותר מורכבת ועשירה בניואנסים. שניהם משעשעים, נוגעים ללב, מעוררים חמלה ולא רגשנים מדי.

הבמאי רוני ניניו ביקש להכניס גם אמירה פוליטית כאשר ליהק להצגה שחקן ערבי ושחקן יהודי – כדי ליצור הקבלה בין מצב הערבים בישראל 2022 למצב השחורים בשנות ה-80 בארה"ב. אבל כוונות לחוד ומעשים לחוד: אין לכך שום ביטוי מעשי בהצגה ונורמן עיסא אינו מגלם דמות של ערבי בעל זהות דתית ולאומית. לכן האמירה הפוליטית מיותרת ופשוט לא קיימת.

מה שחשוב, ש"אני לא רפפורט" היא קומדיה אנושית אוניברסאלית, שאינה תלויה בזמן ובמקום, ומנסה להראות, שכל בני האדם שווים למרות שהם שונים. אולי זה עוד יקרה. מי יודע. מדובר במחזה תמים, עצוב ומשעשע, שנוגע ברגישות באחת "המחלות" הנפוצות בעולם, שבאה לידי ביטוי בעיקר בגיל המבוגר: הבדידות. אתם תצחקו ואולי גם תזילו דמעה.