Skip to content

הפגנות שישי בירושלים ובשטחים – לשם מה ולמי זה מועיל?

שלוש הפגנות שישי. צומת תפוח כנגד הכיבוש. בית דג'אן כנגד השתלטות מתנחל על קרקעות, ושיח ג'ראח. כתבת מגפון וצלם המערכת יצאו לראות, לשמוע ובעיקר לנסות להבין

הפגנות שישי בירושלים ובשטחים – לשם מה ולמי זה מועיל?

שלוש הפגנות שישי. צומת תפוח כנגד הכיבוש. בית דג'אן כנגד השתלטות מתנחל על קרקעות, ושיח ג'ראח. כתבת מגפון וצלם המערכת יצאו לראות, לשמוע ובעיקר לנסות להבין

ביום שישי האחרון יצאו כתבת מגפון וצלם המערכת לסקר שלוש הפגנות בשטחים כנגד הכיבוש בצורותיו השונות. אלו לא היו הפגנות מיוחדות במינן אלא הפגנות שישי שנערכות מזה שנים כל יום שישי. ביקשנו לעמוד על ההבדל בין הפגנה להפגנה ובין מפגינים יהודים לפלסטינים.

ההפגנה הראשונה אליה הגענו החלה בשעות הבוקר עם הפגנת קבוצת יהודים פעילי שמאל:  "מסתכלים לכיבוש בעיניים". היא נערכה בצומת תפוח (זעתרה), מרחק נסיעה של 5 דק' מאריאל (כפל חארס).  כמצופה, ההפגנה הייתה שקטה, כ – 13 מפגינים עמדו על מדרכה מאחורי גדר, הניפו שלטים בגנות הכיבוש חלקם בערבית וחלקם בעברית שאמרו בין השאר: "די לטרור היהודי" ו-"מסתכלים לכיבוש בעיניים".
חלוקת העוברים ושבים  על פני המפגינים מי בעד ומי שכנגד הייתה פשוטה, המפגינים זכו לקריאות עידוד מפלסטינים מקומיים, לאדישות  ותחושת עוינות (לדבריהם כך הם חשו) מכוחות הביטחון שנכחו במקום ולהפגנת שנאה בוטה ואלימה מצד המתנחלים.

צילום: שי קנדלר

פעילות סודית – המשימה: אבטחת טרמפיאדות

צלם מגפון שהיה אגב, צלם העיתונות היחידי במקום, החל בעבודתו כשנתקל בחייל צה"ל  שהורה לו שלא לחצות איזה קו דמיוני החוצה את הצומת והסביר כי הצילום אסור היות צלם והם יחידה סודית בפעילות סודית  ומשום כך, כך הדגיש החייל, פעולת הצלם מפריעה ומכאן שאסור לו לחצות את אותו קו הדמיוני ששרטט החייל. צלם מגפון פתח בשיחה עם ה"חייל הסודי", והסביר על מהות עבודת העיתונאי, ומה נדרש ממנו לבצע באירועים שכאלה, אלא שזו לא הועילה. "ישנה פעילות סודית ואתה עלול להפריע לה" טען החייל הסודי. פעילו סודית? חיפשנו בעיניים מסתערבים או כוחות קומנדו מסתתרים בין השיחים, ואלו לא נמצאו. מעט לאחר מכך למדנו שמדובר שהחייל הסודי הוא חלק מיחידת "כפיר" העסוקה באבטחת טרמפיאדות בשטחים. תפקיד חיוני וחשוב – אבל סודי?.
עוד אנו מדברים עם החייל הסודי על מהות עבודת הצלם והעניינים הידרדרו. מתנחל זועם פרץ לעבר המפגינים, נכנס ביניהם ותפס בחולצת מפגין וקרע אותה. הוא לא הרפה תקף את המפגין ואחז בחולצתו במשך מה שנראה כשניות ארוכות עד שהמשטרה הגיעה לעכב את התוקף. לאחר מספר דקות התוקף עוכב ונלקח למשטרת אריאל הסמוכה להמשך חקירה.

תקף, קרע את חולצת המפגין והתלונן: הותקפתי (צילום: שי קנדלר)

עולם הפוך: המותקף הוחשד באלימות –  התוקף התלונן כי הותקף

שוחחנו עם הנתקף איתי הניסברג לאחר שחרורו מתחנת אריאל ולמדנו מפיו כי המשטרה ביקשה ממנו שיתלווה אליהם בניידת משטרתית לתחנת משטרת אריאל ,לצורך הגשת תלונה. עד כאן זה נשמע הגיוני. עליו להתלונן רשמית בפני חוקר על מנת שהמשטרה תפתח בחקירה.
אלא שבעודו ישוב במושב האחורי של הניידת לכיוון תחנת המשטרה  כאשר הוא מלווה בחייל חמוש (ליווי עצירים?) שמע הניסברג ברשת הקשר המשטרתית כי הסיבה שהוא מועבר לתחנה מלווה בחייל חמוש היות ולמעשה הוא מעוכב לחקירה בחשד כי תקף ולא הותקף. " זה היה מדהים",סיפר המפגין, "הבנתי כי בניגוד למה שסוכם איתי כשהוצעה לי הסעה לתחנת המשטרה. אני מוחשד בתקיפה. כלומר אני הקורבן חשוד בעצמי בביצוע בפשע מסוג אלימות".

למה לך להפגין? זה במילא לא עוזר

הניסברג מוסיף ומספר כי החקירה עצמה הייתה תמוהה, "הלא מדובר בכיכר מצולמת ומאובטחת בצורה מקיפה ביותר וניתן לחזות בכל אשר התרחש, דקה אחר דקה", הוא תמה והוסיף: "יתרה מכך, קודם לאירוע עצמו התוקף שזעם התקרב אלינו אל המפגינים כשהוא מבצע תנועות איום והורחק מאיתנו על ידי קצין צה"ל שנכח במקום אל עברו השני של הכביש".  אולם הרחקת המתנחל הזועם לא הועילה והוא חזר שוב אל המפגינים ולנגד עיני חיילי הכוח הצבאי והמשטרה תקף.  "באורח מוזר ולא תקין" מספר הניסברג "למרות כל התשתיות הראייתיות במקום החליטה משטרת ישראל לחקור את אותי ואף לייעץ לי שלא לשוב להפגין. אחד השוטרים אמר לי: "למה לך? זה ממילא לא עוזר".

מתנחל זועם על המפגינים (צילום: שי קנדלר)

מפגינים אחרים שליוו את הניסברג לחקירה הוסיפו כי למדו לדעת שכבר בחקירתו הראשונית בשטח ניסה התוקף לטעון כי הוא זה שבעצם הותקף ואז קיבל את עצתו של שוטר להגיש תלונה נגדית ושקרית כנגד הניסברג ולטעון כי המפגין הוא זה שעבר את העבירה. "ככל הנראה שבשטחים של היום החשדתו של הקורבן (בתנאי שאינו מתנחל) הינה הליך שגור הכרוך בחקירה באזהרה, מתן טביעות אצבע, צילום ולעיתים גם לקיחת דוגמאות DNA", טענו המפגינים בפני מגפון.  הידיעה על אפשרות עיכוב ואולי מעצר המפגין החישה את הפעילים לכיוון משטרת אריאל להבעת תמיכה. לאחר כשעה וחצי של חקירה הפעיל שוחרר תוך שהוא חותם ומתחייב להתייצב לחקירה ככל שיידרש ולא ישבש הליכי חקירה נוספים. זה היה בעצם סופה של ההפגנה בצומת תפוח. אמרנו יפה שלום ונסענו הלאה.

צו מיוחד רק פלסטינים  – הפגנה עלולה להיחשב כמעשה הסתה ותעמולה עוינת

מצומת תפוח מיהרנו  לבית דג'אן שבדרום הר חברון. שם התקיימה הפגנת שישי של המקומיים נגד הפקעת קרקעות, ומניעת גישה אליהם וכל אלו בגין "חווה" פירטית של מתנחל יחיד הרועה צאן ובקר בכוונת מכוון כשמטרת העל היא להשתלט על 25 אלף דונם של קרקע חקלאית הפלסטינית. למרות זאת מתנחל בודד לא יוכל לקום ולטעון כי הוא נצרך לעשרות אלפי הדונמים. לשם כך יש לו "חוות צאן", כעת זה מובן, הוא זקוק למרעה לצאנו ולשם כך הוא תובע לעצמו את כל השטח כשטח מרעה. קוראים יקרים, הכירו אם כך את  "חוות קוקו", חוות המתנחל הבודד שאליה עוד נשוב מן הסתם.

בית דג'אן – נוף פסטורלי (צילום: שי קנדלר)

צריך גם לדעת שכאן מסתמכים השלטונות (צה"ל במקרה וזה) על צו ישן ולפיו כל הפגנה של תושבי הכפר הפלסטיני גם אם תהיה שקטה ולא תבוא בטוב לעיין מפקד הכוח צה"ל במקום. הוא יכול לאסור את ההפגנה בטענה שכל קיבוץ  של יותר מ-10 אנשים לצורכי הפגנה, עלולים להתפרש בידיו כבהפרת הצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת בגדה המערבית. לא יעשו כך? יש "אמצעים לפיזור הפגנות", אפילו גם מעצר.

נסביר – מספר חודשים לאחר תום מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים, באוגוסט 1967 הוציא האלוף עוזי נרקיס את הצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת (אזור הגדה המערבית) (מס' 101), תשכ"ז-1967. צו זה הופך כל הפגנה בשטחים לפעילות הסתה עוינת שניתן לפזרה בכוח ולנקוט בגינה צעדים פליליים. כאן המקום לציין כי צעדים ופעולות שכאלה לא ננקטו עד כה כנגד יהודים שהפגינו, מימין או משמאל, כן גם לא כנגד המפגינים היהודים בצומת תפוח\זעתרה, אך הפלסטינים בבית דג'ן זוכים ליחס שונה. הם פלסטינים ולגביהם נועד החוק, אם כי לא במילים מפורשות.

הכפר בית דג'אן מצוי 10 ק"מ מזרחית לעיר שכם ויושב על אדמות B ו C. (להזכירם: סימוני A, B ו- C קיימים על פי הסכמי אוסלו. הסכמים שנוחים למתנחלים ולימין כל עוד הם משרתים את צרכיו). ההפגנות חוזרות על עצמן בכל יום שישי אחר תפילת הצהריים ומשתתפים בה גברים הכפר מילדים ועד זקנים. להפגנה שכזו יש מהלך ומסלול קבוע, המקומיים נעים על דרך עפר שנכבשה בתוך אדמותיהם הפרטיות וחיש מהר נתקלים בתלוליות עפר (רמפות) אותן הקים הצבא על מנת למנוע מהם מעבר וגם על מנת שחיילי הכוח יוכלו לתצפת. מספר תלוליות הם מורשים לעבור אך מעבר לקו מסוים צה"ל נכנס לתמונה והפלסטינים מפוזרים באמצעות גז מדמיע.

חיילי צה"ל מתצפתים מעל תלולית (ראמפה) שצה"ל הציב (צילום: שי קנדלר)

תלוליות העפר נועדו להפריד את הכפר מאדמותיו במזרח באזור בקעת הירדן. התירוץ לחסימה זו הוא צרכי בטחון להגנה על חוות היחיד של היהודי (קוקו) הנמצאת מרחק שעה הליכה מהכפר. וכך התייצב הצבא לאבטחה מרחבית בהיקפים גדולים על חווה שכוחות הביטחון כמו גם צה"ל  יודעים בבירור שאינה חוקית. מאחז של מתנחל שפשוט החליט שהקרקע שלו.

רימוני גז מדמיע (צילום: שי קנדלר)
צילום: שי קנדלר
צילום: שי קנדלר
צילום: שי קנדלר
מוכתר בית דג'אן מטופל לאחר ספיגת כדור הגומי וילד מטופל לאחר שאיפת גז מדמיע (צילום: שי קנדלר)

 

אלא שגם בשגרה שכזו יש שינויים מידי פעם. בדרך כלל מול המפגינים מוצב כוח צבאי חמוש, הפעם היה מדובר בכוח צבאי חדש שהחליף את הכוח ששהה באזור בחודשים האחרונים. כוח חדש צריך ללמוד את ה"עבודה". למרות שאיומי הרובים והאיום המוכר של שימוש בכדורי גומי (כדור גומי – כדור מתכת המצופה גומי קשיח) שכנעו את המפגינים שלא לעבור את הקו אותו קבע הכוח הצה"לי, החל הכוח בטרי בירי של גז מדמיע לעבר הצעירים שהיו בשדה הסמוך שכל חטאם היה השמעת קריאות לעבר החיילים. ירי זה הפך שדה מעובד לשדה מעשן כתוצאה מדלקות ועננות גז מדמיע. מספר דקות אחר כך ומפקד הכוח הורה על ירי רימוני הלם לעבר נכבדי הכפר כשרובם נפוצים לכל עבר. אלה שהתמהמהו, שלושה במספר (כולל פעיל זכויות אדם), נורו בכדורי ספוג, ואלו, כשאתה נפגע מירי מטווח של עשרות מטרים, הפגיעה בגפיים גורמת לחבורה כואבת במיוחד ועלולה לפצוע קשה את הנפגע. וכך היה בהפגנה זו. מוכתר הכפר, נאסר, נורה ברגלו ותינוק אחר נחנק משאיפת גז מדמיע. שניהם הוחשו לאמבולנס של הסהר האדום, שם טופלו. בשלב זה ההפגנה פוזרה וצלו הכבד של הכיבוש נותר ממעל עד השבוע הבא.


מוכתר הכפר מוחש לאמבולנס לאחר שנפגע מכדור גומי ושאף גז (צילום: שי קנדלר)

שיח' ג'ראח

ההפגנה המשותפת ליהודים וערבים בשיח ג'ארח. ירושלים מהווה נקודה ייחודית בכל מובן אפשרי. היא מפגישה את שני העמים בעוצמות מרביות. בשיח ג'ארח קיים סכסוך מתמשך על קרקעות ומבנים בשכונה. סכסוך שמקורו במלחמת 48 בה גורשו אנשים ממושבם ומלחמת 67 בה נכבשו שטחי השכונה על ידי ישראל אשר מצאה בה את פליטי 48 אשר שוקמו על ידי הממלכה הירדנית בדיוק כפי שנעשה עם תושבי השכונה כדוגמת משפחתו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מר מיכאל בן יאיר שמשפחתו עזבה את השכונה ב 1948 והתיישבה בבתי פליטים ערבים ממערב העיר. אלא שאז ישראל חוקקה את חוק נכסי נפקדים המאפשר לפליטים יהודים, ולכל מי שיש לו זיקה לפליטים יהודים לתבוע את רכושו אך מונעת מפליטים ערבים לעשות כן.

שיח ג'ראח (צילום: שי קנדלר)
צילום: שי קנדלר
צילום: שי קנדלר

כך הפך נושא מדיני לעניין משפטי, דיונים משפטיים המתגלגלים בבתי המשפט עשרות שנים ומשמשים את הימין ככלי לניגוח פוליטי. בשכונה הקטנה הזו מתקיימות כל שבוע הפגנות משותפות שמושכות אליהן קהל מגוון. מצד אחד פעילי זכויות אדם יהודים ישראליים, פלסטיים מקומיים ואף תושבי חו"ל שמפגינים כנגד השתלטות יהודית וגירוש הפליטים ומולם פעילי ימין בראשותו של פעיל ימין, חבר מועצת העיר ירושלים,  יונתן יוסף. יוציין כי היהודים החרדיים אשר חיים בשכונה ומרכז חייהם הוא בקבר שמעון הצדיק, נוטים להתעלם מההפגה שהרי במוצהר הם אינם ציונים ומחלוקות מעין אלה זרות להם, אולם לעיתים מביעים תמיכה בצד הימני. הרבה רגשות קשים משתחררים בהפגנות שכאלה, אשר בדרך כלל, פרט לאירועים נקודתיים חולפות בשקט.

מילות סיכום

כאמור בדרך כלל ההפגנות חולפות בשקט אך מידי פעם ישנה התפרצות יצרים והמשטרה נקראת להרגיע כך לדוגמה, בשבוע שעבר פלסטיני מקומי שהתפרץ לעבר מפגיני הימין נאזק ונעצר והשבוע יהודי שהתנפל על המפגינים נלקח חבוק בזרועות שוטר לחקירת משטרה.על פניו נראה כי  מדובר בסטנדרטים כפולים בצורה הבוטה ביותר האפשרית שכן מעצר יכול להימשך 24 שעות הוא מחייב איזוק וכליאה. עיכוב, כפי שעינכם רואות, הינו אמצעי רך יותר.

החשיבות שבסיקור עיתונאי של אירועים נקודתיים אלה היא הדגמה נוספת של קיומן של שתי מערכות חוק במדינת ישראל האחת לפלסטינים והשנייה ליהודים, אירועים שבמידה רבה חולפים מתחת לעינה של התקשורת הישראלית, בניגוד לזו של הפלסטינית, כפי שנוכחנו בשבוע האחרון לאחר מותה של עיתונאית אל ג'זירה – שירין אבו עאקלה.

ביום שישי האחרון יצאו כתבת מגפון וצלם המערכת לסקר שלוש הפגנות בשטחים כנגד הכיבוש בצורותיו השונות. אלו לא היו הפגנות מיוחדות במינן אלא הפגנות שישי שנערכות מזה שנים כל יום שישי. ביקשנו לעמוד על ההבדל בין הפגנה להפגנה ובין מפגינים יהודים לפלסטינים.

ההפגנה הראשונה אליה הגענו החלה בשעות הבוקר עם הפגנת קבוצת יהודים פעילי שמאל:  "מסתכלים לכיבוש בעיניים". היא נערכה בצומת תפוח (זעתרה), מרחק נסיעה של 5 דק' מאריאל (כפל חארס).  כמצופה, ההפגנה הייתה שקטה, כ – 13 מפגינים עמדו על מדרכה מאחורי גדר, הניפו שלטים בגנות הכיבוש חלקם בערבית וחלקם בעברית שאמרו בין השאר: "די לטרור היהודי" ו-"מסתכלים לכיבוש בעיניים".
חלוקת העוברים ושבים  על פני המפגינים מי בעד ומי שכנגד הייתה פשוטה, המפגינים זכו לקריאות עידוד מפלסטינים מקומיים, לאדישות  ותחושת עוינות (לדבריהם כך הם חשו) מכוחות הביטחון שנכחו במקום ולהפגנת שנאה בוטה ואלימה מצד המתנחלים.

צילום: שי קנדלר

פעילות סודית – המשימה: אבטחת טרמפיאדות

צלם מגפון שהיה אגב, צלם העיתונות היחידי במקום, החל בעבודתו כשנתקל בחייל צה"ל  שהורה לו שלא לחצות איזה קו דמיוני החוצה את הצומת והסביר כי הצילום אסור היות צלם והם יחידה סודית בפעילות סודית  ומשום כך, כך הדגיש החייל, פעולת הצלם מפריעה ומכאן שאסור לו לחצות את אותו קו הדמיוני ששרטט החייל. צלם מגפון פתח בשיחה עם ה"חייל הסודי", והסביר על מהות עבודת העיתונאי, ומה נדרש ממנו לבצע באירועים שכאלה, אלא שזו לא הועילה. "ישנה פעילות סודית ואתה עלול להפריע לה" טען החייל הסודי. פעילו סודית? חיפשנו בעיניים מסתערבים או כוחות קומנדו מסתתרים בין השיחים, ואלו לא נמצאו. מעט לאחר מכך למדנו שמדובר שהחייל הסודי הוא חלק מיחידת "כפיר" העסוקה באבטחת טרמפיאדות בשטחים. תפקיד חיוני וחשוב – אבל סודי?.
עוד אנו מדברים עם החייל הסודי על מהות עבודת הצלם והעניינים הידרדרו. מתנחל זועם פרץ לעבר המפגינים, נכנס ביניהם ותפס בחולצת מפגין וקרע אותה. הוא לא הרפה תקף את המפגין ואחז בחולצתו במשך מה שנראה כשניות ארוכות עד שהמשטרה הגיעה לעכב את התוקף. לאחר מספר דקות התוקף עוכב ונלקח למשטרת אריאל הסמוכה להמשך חקירה.

תקף, קרע את חולצת המפגין והתלונן: הותקפתי (צילום: שי קנדלר)

עולם הפוך: המותקף הוחשד באלימות –  התוקף התלונן כי הותקף

שוחחנו עם הנתקף איתי הניסברג לאחר שחרורו מתחנת אריאל ולמדנו מפיו כי המשטרה ביקשה ממנו שיתלווה אליהם בניידת משטרתית לתחנת משטרת אריאל ,לצורך הגשת תלונה. עד כאן זה נשמע הגיוני. עליו להתלונן רשמית בפני חוקר על מנת שהמשטרה תפתח בחקירה.
אלא שבעודו ישוב במושב האחורי של הניידת לכיוון תחנת המשטרה  כאשר הוא מלווה בחייל חמוש (ליווי עצירים?) שמע הניסברג ברשת הקשר המשטרתית כי הסיבה שהוא מועבר לתחנה מלווה בחייל חמוש היות ולמעשה הוא מעוכב לחקירה בחשד כי תקף ולא הותקף. " זה היה מדהים",סיפר המפגין, "הבנתי כי בניגוד למה שסוכם איתי כשהוצעה לי הסעה לתחנת המשטרה. אני מוחשד בתקיפה. כלומר אני הקורבן חשוד בעצמי בביצוע בפשע מסוג אלימות".

למה לך להפגין? זה במילא לא עוזר

הניסברג מוסיף ומספר כי החקירה עצמה הייתה תמוהה, "הלא מדובר בכיכר מצולמת ומאובטחת בצורה מקיפה ביותר וניתן לחזות בכל אשר התרחש, דקה אחר דקה", הוא תמה והוסיף: "יתרה מכך, קודם לאירוע עצמו התוקף שזעם התקרב אלינו אל המפגינים כשהוא מבצע תנועות איום והורחק מאיתנו על ידי קצין צה"ל שנכח במקום אל עברו השני של הכביש".  אולם הרחקת המתנחל הזועם לא הועילה והוא חזר שוב אל המפגינים ולנגד עיני חיילי הכוח הצבאי והמשטרה תקף.  "באורח מוזר ולא תקין" מספר הניסברג "למרות כל התשתיות הראייתיות במקום החליטה משטרת ישראל לחקור את אותי ואף לייעץ לי שלא לשוב להפגין. אחד השוטרים אמר לי: "למה לך? זה ממילא לא עוזר".

מתנחל זועם על המפגינים (צילום: שי קנדלר)

מפגינים אחרים שליוו את הניסברג לחקירה הוסיפו כי למדו לדעת שכבר בחקירתו הראשונית בשטח ניסה התוקף לטעון כי הוא זה שבעצם הותקף ואז קיבל את עצתו של שוטר להגיש תלונה נגדית ושקרית כנגד הניסברג ולטעון כי המפגין הוא זה שעבר את העבירה. "ככל הנראה שבשטחים של היום החשדתו של הקורבן (בתנאי שאינו מתנחל) הינה הליך שגור הכרוך בחקירה באזהרה, מתן טביעות אצבע, צילום ולעיתים גם לקיחת דוגמאות DNA", טענו המפגינים בפני מגפון.  הידיעה על אפשרות עיכוב ואולי מעצר המפגין החישה את הפעילים לכיוון משטרת אריאל להבעת תמיכה. לאחר כשעה וחצי של חקירה הפעיל שוחרר תוך שהוא חותם ומתחייב להתייצב לחקירה ככל שיידרש ולא ישבש הליכי חקירה נוספים. זה היה בעצם סופה של ההפגנה בצומת תפוח. אמרנו יפה שלום ונסענו הלאה.

צו מיוחד רק פלסטינים  – הפגנה עלולה להיחשב כמעשה הסתה ותעמולה עוינת

מצומת תפוח מיהרנו  לבית דג'אן שבדרום הר חברון. שם התקיימה הפגנת שישי של המקומיים נגד הפקעת קרקעות, ומניעת גישה אליהם וכל אלו בגין "חווה" פירטית של מתנחל יחיד הרועה צאן ובקר בכוונת מכוון כשמטרת העל היא להשתלט על 25 אלף דונם של קרקע חקלאית הפלסטינית. למרות זאת מתנחל בודד לא יוכל לקום ולטעון כי הוא נצרך לעשרות אלפי הדונמים. לשם כך יש לו "חוות צאן", כעת זה מובן, הוא זקוק למרעה לצאנו ולשם כך הוא תובע לעצמו את כל השטח כשטח מרעה. קוראים יקרים, הכירו אם כך את  "חוות קוקו", חוות המתנחל הבודד שאליה עוד נשוב מן הסתם.

בית דג'אן – נוף פסטורלי (צילום: שי קנדלר)

צריך גם לדעת שכאן מסתמכים השלטונות (צה"ל במקרה וזה) על צו ישן ולפיו כל הפגנה של תושבי הכפר הפלסטיני גם אם תהיה שקטה ולא תבוא בטוב לעיין מפקד הכוח צה"ל במקום. הוא יכול לאסור את ההפגנה בטענה שכל קיבוץ  של יותר מ-10 אנשים לצורכי הפגנה, עלולים להתפרש בידיו כבהפרת הצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת בגדה המערבית. לא יעשו כך? יש "אמצעים לפיזור הפגנות", אפילו גם מעצר.

נסביר – מספר חודשים לאחר תום מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים, באוגוסט 1967 הוציא האלוף עוזי נרקיס את הצו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת (אזור הגדה המערבית) (מס' 101), תשכ"ז-1967. צו זה הופך כל הפגנה בשטחים לפעילות הסתה עוינת שניתן לפזרה בכוח ולנקוט בגינה צעדים פליליים. כאן המקום לציין כי צעדים ופעולות שכאלה לא ננקטו עד כה כנגד יהודים שהפגינו, מימין או משמאל, כן גם לא כנגד המפגינים היהודים בצומת תפוח\זעתרה, אך הפלסטינים בבית דג'ן זוכים ליחס שונה. הם פלסטינים ולגביהם נועד החוק, אם כי לא במילים מפורשות.

הכפר בית דג'אן מצוי 10 ק"מ מזרחית לעיר שכם ויושב על אדמות B ו C. (להזכירם: סימוני A, B ו- C קיימים על פי הסכמי אוסלו. הסכמים שנוחים למתנחלים ולימין כל עוד הם משרתים את צרכיו). ההפגנות חוזרות על עצמן בכל יום שישי אחר תפילת הצהריים ומשתתפים בה גברים הכפר מילדים ועד זקנים. להפגנה שכזו יש מהלך ומסלול קבוע, המקומיים נעים על דרך עפר שנכבשה בתוך אדמותיהם הפרטיות וחיש מהר נתקלים בתלוליות עפר (רמפות) אותן הקים הצבא על מנת למנוע מהם מעבר וגם על מנת שחיילי הכוח יוכלו לתצפת. מספר תלוליות הם מורשים לעבור אך מעבר לקו מסוים צה"ל נכנס לתמונה והפלסטינים מפוזרים באמצעות גז מדמיע.

חיילי צה"ל מתצפתים מעל תלולית (ראמפה) שצה"ל הציב (צילום: שי קנדלר)

תלוליות העפר נועדו להפריד את הכפר מאדמותיו במזרח באזור בקעת הירדן. התירוץ לחסימה זו הוא צרכי בטחון להגנה על חוות היחיד של היהודי (קוקו) הנמצאת מרחק שעה הליכה מהכפר. וכך התייצב הצבא לאבטחה מרחבית בהיקפים גדולים על חווה שכוחות הביטחון כמו גם צה"ל  יודעים בבירור שאינה חוקית. מאחז של מתנחל שפשוט החליט שהקרקע שלו.

רימוני גז מדמיע (צילום: שי קנדלר)
צילום: שי קנדלר
צילום: שי קנדלר
צילום: שי קנדלר
מוכתר בית דג'אן מטופל לאחר ספיגת כדור הגומי וילד מטופל לאחר שאיפת גז מדמיע (צילום: שי קנדלר)

 

אלא שגם בשגרה שכזו יש שינויים מידי פעם. בדרך כלל מול המפגינים מוצב כוח צבאי חמוש, הפעם היה מדובר בכוח צבאי חדש שהחליף את הכוח ששהה באזור בחודשים האחרונים. כוח חדש צריך ללמוד את ה"עבודה". למרות שאיומי הרובים והאיום המוכר של שימוש בכדורי גומי (כדור גומי – כדור מתכת המצופה גומי קשיח) שכנעו את המפגינים שלא לעבור את הקו אותו קבע הכוח הצה"לי, החל הכוח בטרי בירי של גז מדמיע לעבר הצעירים שהיו בשדה הסמוך שכל חטאם היה השמעת קריאות לעבר החיילים. ירי זה הפך שדה מעובד לשדה מעשן כתוצאה מדלקות ועננות גז מדמיע. מספר דקות אחר כך ומפקד הכוח הורה על ירי רימוני הלם לעבר נכבדי הכפר כשרובם נפוצים לכל עבר. אלה שהתמהמהו, שלושה במספר (כולל פעיל זכויות אדם), נורו בכדורי ספוג, ואלו, כשאתה נפגע מירי מטווח של עשרות מטרים, הפגיעה בגפיים גורמת לחבורה כואבת במיוחד ועלולה לפצוע קשה את הנפגע. וכך היה בהפגנה זו. מוכתר הכפר, נאסר, נורה ברגלו ותינוק אחר נחנק משאיפת גז מדמיע. שניהם הוחשו לאמבולנס של הסהר האדום, שם טופלו. בשלב זה ההפגנה פוזרה וצלו הכבד של הכיבוש נותר ממעל עד השבוע הבא.


מוכתר הכפר מוחש לאמבולנס לאחר שנפגע מכדור גומי ושאף גז (צילום: שי קנדלר)

שיח' ג'ראח

ההפגנה המשותפת ליהודים וערבים בשיח ג'ארח. ירושלים מהווה נקודה ייחודית בכל מובן אפשרי. היא מפגישה את שני העמים בעוצמות מרביות. בשיח ג'ארח קיים סכסוך מתמשך על קרקעות ומבנים בשכונה. סכסוך שמקורו במלחמת 48 בה גורשו אנשים ממושבם ומלחמת 67 בה נכבשו שטחי השכונה על ידי ישראל אשר מצאה בה את פליטי 48 אשר שוקמו על ידי הממלכה הירדנית בדיוק כפי שנעשה עם תושבי השכונה כדוגמת משפחתו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מר מיכאל בן יאיר שמשפחתו עזבה את השכונה ב 1948 והתיישבה בבתי פליטים ערבים ממערב העיר. אלא שאז ישראל חוקקה את חוק נכסי נפקדים המאפשר לפליטים יהודים, ולכל מי שיש לו זיקה לפליטים יהודים לתבוע את רכושו אך מונעת מפליטים ערבים לעשות כן.

שיח ג'ראח (צילום: שי קנדלר)
צילום: שי קנדלר
צילום: שי קנדלר

כך הפך נושא מדיני לעניין משפטי, דיונים משפטיים המתגלגלים בבתי המשפט עשרות שנים ומשמשים את הימין ככלי לניגוח פוליטי. בשכונה הקטנה הזו מתקיימות כל שבוע הפגנות משותפות שמושכות אליהן קהל מגוון. מצד אחד פעילי זכויות אדם יהודים ישראליים, פלסטיים מקומיים ואף תושבי חו"ל שמפגינים כנגד השתלטות יהודית וגירוש הפליטים ומולם פעילי ימין בראשותו של פעיל ימין, חבר מועצת העיר ירושלים,  יונתן יוסף. יוציין כי היהודים החרדיים אשר חיים בשכונה ומרכז חייהם הוא בקבר שמעון הצדיק, נוטים להתעלם מההפגה שהרי במוצהר הם אינם ציונים ומחלוקות מעין אלה זרות להם, אולם לעיתים מביעים תמיכה בצד הימני. הרבה רגשות קשים משתחררים בהפגנות שכאלה, אשר בדרך כלל, פרט לאירועים נקודתיים חולפות בשקט.

מילות סיכום

כאמור בדרך כלל ההפגנות חולפות בשקט אך מידי פעם ישנה התפרצות יצרים והמשטרה נקראת להרגיע כך לדוגמה, בשבוע שעבר פלסטיני מקומי שהתפרץ לעבר מפגיני הימין נאזק ונעצר והשבוע יהודי שהתנפל על המפגינים נלקח חבוק בזרועות שוטר לחקירת משטרה.על פניו נראה כי  מדובר בסטנדרטים כפולים בצורה הבוטה ביותר האפשרית שכן מעצר יכול להימשך 24 שעות הוא מחייב איזוק וכליאה. עיכוב, כפי שעינכם רואות, הינו אמצעי רך יותר.

החשיבות שבסיקור עיתונאי של אירועים נקודתיים אלה היא הדגמה נוספת של קיומן של שתי מערכות חוק במדינת ישראל האחת לפלסטינים והשנייה ליהודים, אירועים שבמידה רבה חולפים מתחת לעינה של התקשורת הישראלית, בניגוד לזו של הפלסטינית, כפי שנוכחנו בשבוע האחרון לאחר מותה של עיתונאית אל ג'זירה – שירין אבו עאקלה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן