לאונידס קבקוס מנצח על התזמורת הפילהרמונית בביצוע הסימפוניה הרביעית במי מינור מאת ברהמס (אופ' 98) והכנר יאמן סעדי מנגן את הקונצ'רטו ברה מז'ור (ק' 218) מאת מוצרט,

תיאטרון ירושלים, אולם שרובר, 30.5.2022

את הקונצרט פתחה התזמורת הפילהרמונית בביצוע קצבי ודרמטי לפתיחה לאופרה "רחמי טיטוס" (ק' 621) מאת מוצרט. המנצח לאונידס קבקוס היטיב להבליט את הניגוד בין הנושאים האופראיים לריתמיים – התזמורת ניגנה את הפתיחה בלכידות מרשימה ובחיות. הרכות של כלי הנשיפה הייתה מלאת רטט מנוקדת מוצארטי.  הייתה דרמה של סערה ריתמית קצבית.

אף את הקונצ'רטו הרביעי של מוצרט לכינור פתחה התזמורת בנגינה לא מלוכדת אבל ריתמית כאשר ההאטות המופלגות של המנצח תרמו לתחושת כובד מגושם. אפילו הסטקטו היה יפה אבל לא חד.

הכנר יאמן סעדי, בן טיפוחיו של דניאל ברנבוים הפגין נוכחות והיה מלא הבעה, אפילו פאתוס אבל ניגן לעתים קצת 'על יד'. הפיסוק שלו היה נהדר – הקשתות, האתנחתות והדגשים על הפעמה הבלתי סימטרית הזרימו תנועה לביצוע הקונצ'רטו. יפות במיוחד היו ההאטות שלו. כשהעפיל הסולן לצלילים הגבוהים לא הצטיינה נגינתו בברק אבל ברגיסטר הנמוך ניגן בניקיון מרשים. הכול היה 'עגול' והקישוטים בנגינתו היו יפים. הקשתות והריחוף של הכנר היו מרשימים ואת הקדנצה ניגן בקורטוב וירטואוזיות. עיצוב הדינמיקה שלו היה מרשים – בעיקר הירידה לפיאנו עם רובאטו מופלא. למגינת הלב כיסתה  התזמורת מעט את נגינתו.

את פרק האנדנטה ניגנו הסולן והתזמורת בליריות אך הליווי התזמורתי היה חלול קמעא. ההאטות והחזרה  של הכנר בפיאניסימו עוררו השתאות ביופיין. הוא ניגן במשך צליל וקשתות קטנות נהדרות והקישוטים שלו היו מרשימים. הכנר  ניגן בכובד ובחן אך לא בזוך מוצרטי. הפרמאטות שלו היו יפות אבל מופלגות. הוא ניגן בעידון וכמעט "נעלם" בפיאנו. המענה התזמורתי היה לירי עם בניית דינמיקה מרשימה של המנצח הגם שחסרו בניה ורצף. העדר הלכידות של הטוטי התזמורתי פגע ברצף.

הגלישה לרונדו הייתה מלאת חן אבל לא מחודדת משום שהניגודים בתזמורת היו 'כבדים'. הרונדו בנגינת הכינור היה סוחף – גם הקישוטים וגם הניגודים בדינמיקה. הוא הוביל את התזמורת בנגינה מלאת הומור אבל לא בקלילות – הכול היה כבד גם בתזמורת. רק בסוף הקונצ'רטו הפגין הסולן וירטואוזיות והפיאנו נשמע   'אוורירי'.

רק בפרק האלגרו החותם ריחף הסולן והיה "חד". שמעו את הניגודים בין הקשתות לסטקטו ובדינמיקה. הסולן ניגן בקלילות מרחפת ובחן מוצרטי מרחפת את הסולו שלו והקדנצה שלו הרשימה ביופייה.

אבל המשוב התזמורתי היה  מגושם כשהנגנים לא מכווננים ומתואמים עם הסולן. הפסקות הפתע תרמו לבניית המתח בתזמורת והליווי גיבה את הסולן בנגינת הקו הנגדי. בסוף הקונצ'רטו הייתה סערה וניגודים יפים בין קבוצות הכלים ובדינמיקה – הייתה פשטות מוצרטית  הגם שאף  בסיומת פגע העדר הלכידות  בחינניות המוצרטית. את החזרות ניגנה התזמורת  ללא גיוון דינמי אבל בהבלטה יפה של הניגודים בין המקצבים הריתמיים ללגאטו. יפה במיוחד הייתה הדרך בה הסתיים   הקונצ'רטו לפתע.

על הסימפוניה הרביעית במי מינור  של ברהמס ניצח קבקוס ללא פרטיטורה. ניכר בו שהוא חי כל תו ותג של הסימפוניה בכל רמ"ח אבריו, הוא כמעט 'רקד' את הסימפוניה. התזמורת פתחה ברוחב צליל נהדר כשהמנצח הבליט את הפעמה הבלתי סימטרית ובנה את הניגודים בין הנושאים הליריים לריתמיים ודינמיקה של מדרגות. לא היה פורטיסימו ש'התפרק' אלא בנייה איטית של מתח וליריות מדובבת –  זרימה של אדוות צלילים. הניגודים בין המיני פוגה לסטקטו בפתיחה וההתנקזות לתופים הייתה מרשימה.הייתה כיווניות נהדרת ואינטנסיביות כשהמנצח  'מושך' את הצלילים. הנגינה הייתה מלוכדת ונקייה וכלי הנשיפה נשמעו כאילו ניגנו באוניסונו  בעיקר הטרומבונים.

את האנדנטה ניגנה התזמורת בכיווניות וברכות אך לא היה גיוון  בדינמיקה. רק הפיאניסימו עורר רטט. הייתה כאן 'התפרקות'. למרות העדר הלהט היה זה ביצוע שהרשים בליריות שלו. יפה במיוחד הייתה נגינת הסולו של החליל והדרך בה  בקע הנושא הריתמי בכלי הנשיפה הכבדים מהטוטי התזמורתי.

את פרק האלגרו ג'יוקוזו ניגנה התזמורת בלכידות מרשימה בהבליטה את הניגודים בין האופי הרועם לצוהל. האקצ'לרנדו היה מופלא וההאטה הייתה במקומה למרות שהייתה מופרזת. הכובד הפומפוזי של כלי הנשיפה והניגוד בטוטי התזמורתי לא הקרין קלילות מה גם שההאטות היו קצת מופלגות.  למנצח היו 'קריצות היתוליות' כבדות. כובד מגושם אפיין גם את הסיומת.

את פרק האנדנטה ניגנה התזמורת בלכידות והקפדה על קישוטים נקיים. מי שהפליא ביפי נגינתו היה החליל.  בסוף האנדנטה הייתה אינטנסיביות סוחפת שהתאדתה בקלילות למקצבים ריתמיים של סינקופות ולפוגה נהדרת באלגרו החותם. בסוף האלגרו היה 'מיני אקצ'לרנדו'  סוער שבו הבליט המנצח את הפעמה. הבנייה האיטית של המתח בסוף הסימפוניה עוררה השתאות ביופייה.

היה זה מפגש מרשים עם כנר בעל נוכחות ועם מנצח שלא היסס לנקוט במקצבים איטיים כדי לבנות מתח בסימפוניה הרביעית של ברהמס.