האופרה הירושלמית מעלה בהפקת בכורה את "לה קונטדינה" מאת יוהן האסה, ליברית מאת ברנרדו סדומנה, בליווי רביעיית כרמל ופסטיבל "פיקולו" מאיטליה,

ירושלים, י.מ.ק.א. 31.5.202022

את האופרה פתחה תזמורת הבארוק שעל חבריה נמנו הפעם נגני רביעיית כרמל בצליל חי ובריתמיות סוחפת כאשר על הכול מתעלה הכנרת הראשית בנגינתה המרשימה. התזמורת ניגנה בניקיון מרשים ובחדווה קצבית והנגישה את הטקסט – היא סיפרה בנגינתה את סיפור העלילה והוסיפה נופך של פלפל והומור קונדסי שהבליט את משמעות האופרה. היה משחק מרתק של שאלות ותשובות כאשר התזמורת חתמה את הפסקאות. הדינמיקה של המדרגות הוסיפה לחיות ולתנועה של הביצוע. הכינורות ניגנו באלסטיות ובחן בעיקר את תפקידם ה"טורקי". העיבוי של הצ'לו היה מלא הבעה והפך את המבוא לדרמטי. הצ'מבלו לא הוסיף או ייתר אך האיץ לאורך כל האופרה עד שבסוף "נעצר". דווקא את קטע החטיפה ה'טורקי' ניגן האנסמבל באי ניקיונות קלים אולי משום שלא היו מכווננים דיים אך ככלל התזמורת הרשימה בנגינתה. יפה במיוחד הייתה הדרך בה 'נארג' הצ'מבלו לחיק האופרה בלגאטו – משימה כמעט בלתי אפשרית! לא חשו ב'בסו קונטינואו' בצ'לו. התזמורת לא רק תמכה אלא גם סיכמה את העלילה, אפילו אנחות ה'אוֹיְכצֶען קרֶעכצֶען היו נהדרות.

בנוקשות וכמעט ללא תנועה גילם הבריטון גבריאלה ריביס את תפקיד המחזר של בת הכפר. הוא היה 'מעיק' מעט בשירתו ושר את הרצ'ירטטיבים בברירות נוסח "דבר דבור על אופניו". קשה היה להבין ממשחקו שהוא מגלם דמות של איכר טיפש ותמים. בהעפילו לצלילים הגבוהים שר קצת על יד. את תפקיד השחקן גילם ולדימיר טרסנקו  בקול מרשים ובגודש ויבראטו ולחץ שהפעיל על קולו.  כשהעפיל לגבהים עורר תשואות צחוק בקהל. המשוב התזמורתי סיכם את העלילה והוסיף נופך פלפל והומור קונדסי.

מי שגנבה את ההצגה הייתה הסופרן ניבה אשד פרנקל שגילמה בחן ובשובבות קונדסית את תפקידה של הכפרייה הערמומית שמשטה בדון טבראנו הלא הוא ולדימיר טרסנקו. היא הייתה משכנעת בכישרון משחקה והיטיבה "להיתמם" ולהציג את הפן המלודרמטי של האופרה. היא  שרה בליריות כובשת על אהבתה. ומאידך שרה את הקולרטורות שלה בנחישות נטולת רכות. כשהעפילה לגבהים שרה מעל לרגיסטר הטבעי שלה והפעילה לחץ על קולה אך הקישוטים הרשימו בניקיונם.  במיטבה הייתה ברדתה לפיאנו.

הבימוי המינימליסטי היה קצת אינפנטילי אך לא הפריע לזרימה של העלילה משום שהכול היה חינני. כך למשל הדרך בה פשטה שינטילה את השכמייה ולבשה צעיף  כשהיא בורחת עם אהובה, או השילוט של נמל חיפה ממנו ברחו האוהבים — "אגד חיפה" שהתחלף בסוף האופרה ל"אהבה". מלאי קסם היו התרבושים האדומים שעטו ה"פיראטים" התורכיים (השחקנים וחברי המקהלה) שתרמו לאווירת השובבות.

הכול היה מרומז ומאד חינני. היו הרבה תנועות ידיים – למשל – שינטילה הושיטה את ידה לאיכר העשיר בתחמנות אך הסתכלה לצד השני והתעלמת ממנו במבטה. למותר לציין שבצד הבימה הייתה "גינה" – היינו פרחי פלסטיק.

רק החתונה בסוף האופרה הייתה מאד עייפה – רונדו שחוזר על עצמו ללא קץ. ניבה אשד פרנקל שרה אכן אופרת בארוק ושמעו היטב את העלילה. ואילו גבריאלה ריביס היה מרוכז בהפגנת קולו העמוק והגדול ללא קשר לעלילה.

לפי המשחק היה אפשר לחשוב שהיא מתחתנת עם המשרת ולא חתונת ניחומים. הרגישו שהוא קצת דואג לאדונו שכן הביט בו בעיני עיני עגל. בסגנון הקולנוע של שנות החמישים צילם המשרת את האופרה וגבריאלה ריביס הפך את דמותו של דון טבראנו לאיש מאפיה שעטה מעיל נוסח טוני סופרנו.

גיבורת האופרה – שינטילה הכפרייה הערמומית לבשה בביצוע זה סינור כחול חינני של פועלת קשוחה עם קשת בשיער – ושידרה "ילד טוב ירושלים" בתלבושתה אך בעצם תחמנה וגנבה. בתום האופרה היה נדמה שהזמרים ונגני התזמורת זייפו משום שלא הצליחו בטרנספורמציה ממוזיקת בארוק למוזיקה טורקית.

*

היה זה מפגש עם ז'אנר בארוק של אופרה כשעזר כנגדם של הסולנים הייתה רביעיית כרמל המשובחת והבימוי החכם של גבריאלה ריביס שהסיט את אופרת הבארוק לסיפור הרפתקאות עדכני