Skip to content

מתח אצור בבקבוק

הכנר שלמה מינץ מנגן את הקונצ'רטו במי מז'ור BWV1042ׂׂ) פרי עטו של באך ומנצח על האנסמבל הקאמרי של האקדמיה למוסיקה הירושלמית בביצוע הסרנדה לכלי קשת של דבוז'אק; תיאטרון ירושלים, 18.6.22 את פרק האלגרו של הקונצ'רטו במי מז'ור של באך פתח שלמה מינץ במקצב איטי מעט. ההטעמות המכוונות והפיסוק שלו היו במקומן אך חסרה חיות לביצוע. […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הכנר שלמה מינץ מנגן את הקונצ'רטו במי מז'ור BWV1042ׂׂ) פרי עטו של באך ומנצח על האנסמבל הקאמרי של האקדמיה למוסיקה הירושלמית בביצוע הסרנדה לכלי קשת של דבוז'אק; תיאטרון ירושלים, 18.6.22

את פרק האלגרו של הקונצ'רטו במי מז'ור של באך פתח שלמה מינץ במקצב איטי מעט. ההטעמות המכוונות והפיסוק שלו היו במקומן אך חסרה חיות לביצוע. המשוב התזמורתי לא היה מנוקד דיו ודרמטי ורק בסוף הפרק היה עיצוב דינמיקה של מדרגות. הייתה ירידה יפה לפיאנו ו"מיני" סערה ומעט מתח בנגינת האנסמבל. ההפסקות והפיסוק של הסולן פגעו בבניית המתח אך הטריל היה מרשים. האנסמבל מאד תמך ודרבן את הסולן, למשל נגנית הצ'מבלו. הדגשים והפיסוק של התזמורת הוסיפו לחיות הביצוע. יפה במיוחד הייתה הפריטה של  הצ'לו והקונטרבס. ההתאדות שלו בצלילים הגבוהים בפיאנו הייתה כובשת ביופייה.

את פרק האדג'יו ניגן בליריות ובנה מתח אבל הפיאנו הפך אותו לחיוור. האיטיות 'פירקה' מעט את הביצוע ושמעו מעט את הצ'מבלו. מינץ ניגן בעידון מופלא וברכות וקשת מלאה אבל ללא עיצוב של דינמיקה הפך הכול למעט סטאטי – דומה היה שהאוויר עמד ולא הייתה תנועה. המשוב בצ'מבלו תרם לעידון – אבל הם ניגנו בפיאניסימו יותר מדי חרישי. רק בסוף הייתה קצת תנופה.

הכנר שלמה מינץ עם האנסמבל הקאמרי של האקדמיה למוסיקה
הכנר שלמה מינץ עם האנסבמבל הקאמרי של האקדמיה למוסיקה ירושלים, תמונה של יואל לוי

את הפרק האלגרו פתח באיטיות מכוונת שבלמה את התנופה. הוא לא ניסה להיות וירטואוז – זה לא התיישב עם הסגנון הבאכי. חסר מתח והכול נשמע שטוח קמעא אבל הקישוטים היו מלאי חן וההעפלה של הקרשצ'נדו העניקה חיות לביצוע. האנסמבל ניגן בלכידות ודינמיקה ותמך בנגינתו.

 את יצירתו הקצרה של היינריך וילהלם ארנסט – "The Last Rose of Summer " ניגן מינץ בפריטה פלסטית אך ללא ברק. נגינתו הזכירה מעט מוזיקה לבית קפה וינאי. המקצב האיטי שלו גרם לתחושת מונוטוניות. על אותו מיתר ניגן שני נושאים מנוגדים והיטיב להבליט את הניגודים בין הנושאים הריתמיים  לליריים.

את הקפריצ'יו מס' 24 (אופ' 1) של פגניני ניגן הסולן בקצב איטי מדי. לא הייתה תחושה ש"שטן" מנגן. אבל הוא עיצב ניגודים יפים בדינמיקה והקישוטים שלו היו מרשימים. האיטיות המכוונת נוסח "דבר דבור על אופניו" עיקרה את תחושת האש מהביצוע —  בהעדר דינמיקה חסרה שטניות. נגינתו נשמעה מאד קיטצ'ית. הפריטה שלו על המיתרים הייתה מופלאה ובו זמנית הריחוף והלגאטו – שמאלץ כהלכתו. בהעפילו לצלילים הגבוהים הרשים בניקיון נגינתו. רק בסוף הקפריצ'יו הייתה "מיני-סערה" והכפילות של הקולות על אותו המיתר הייתה מרשימה. את נגינתו אפיינה וירטואוזיות של בית קפה – אך הוא לא היה מספיק "שד משחת" ולתחושת העייפות תרמו ההאטות המופלגות שלו.

את הסרנדה למיתרים (אופ' 22) פרי עטו של דבוז'אק ניגנו חברי האנסמבל הקאמרי של האקדמיה למוסיקה בלכידות מרשימה כאשר הצ'לי והקונטרבס התעלו על עצמם ביפי נגינתם. הם פתחו מאפסי צליל והיו ניגודים יפים בין השקיעות לקשתות העולות אך חסרה זרימה – מינץ בלם אותם בניצוחו ולא אִפשר להם להתבטא בחופשיות. הייתה "צפיפות לירית" אך נעדרו דינמיקה כיווניות ומתח. רק בסוף הסרנדה היה פיאנו נהדר.

הוואלס נשמע יותר חגיגי ממחול והיה 'מרובע' מדי. בהמשך התחילו  סערה וחיים אבל עדיין אי אפשר היה לרקוד ולס. הכול היה עוצמתי וכבד ובהמשך הם "ניגנו לעייפה" וחסרו בניית מתח ודרמה – הייתה יותר הבלטה של הפן האביבי של דבוז'אק. היו סינקופות יפות במיתרים אך ללא בניית מתח.                                                                                                                                                                                                                                גם בסוף הוולס לא ניגנו ביחד אבל היה סוף סוף קצת שביב דינמיקה. שמעו את הצ'לי והקונטרבס. הם ניגנו מאד פסטורלי אבל ללא גיוון בחזרות. רק בסוף הייתה קצת התפרצות ודרמטיות – מעין "מיני סערה". מינץ בלם אותם לסגנון מינימליסטי כשהאיטיות קצת "מפרקת" את הביצוע אבל בסוף הם סיימו בחדווה.

הלארגטו היה מאד עדין ולירי אבל ריק מתוכן. הם ניגנו יפה ונקי והכינורות הפליאו בניקיונם אבל ללא דינמיקה והבדל בחזרות הכול נשמע  סטאטי. ההפסקות העצימו את תחושת הלאות. רק בתום הפרק הבליטו ליריות וההתאדות הייתה כובשת ביופייה.  שמאלץ רומנטי!

את פרק האלגרו החותם ניגנו בחיות והייתה רב קוליות. מעין מתח אצור בבקבוק.

הצ'לי והקונטרבס הפליאו בנגינתם. הריתמיות המנוקדת והמדויקת והבנייה של הדינמיקה מפיאנו הייתה מלאת מתח עצור. היה מעין "מיני" אקצ'לרנדו קצת חלול. הניגודים בין הנושאים הריתמיים לליריים והדרך בה הכול הסתיים בעודו באבו הייתה מרשימה אבל חסר גיוון בחזרות והסיומת הייתה כבדה.

וכך, למרות עומק הצליל והלכידות חסרה תנופה לביצוע.

 

 

 

 

 

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן