היום, 27 במרץ, לפני עשר שנים הזדעזעה המדינה כשמחבל התאבד במלון פארק בנתניה, וקיפד חייהם של 30 בני אדם. כל נתנייתי זוכר מה עשה באותו הרגע ואילך. שש שנות פיגועים קשים בעיר למודת הסבל הגיעו לשיא שלא היה כמותו. למחרת בלילה, יצאה ישראל למבצע שנועד להרוס את תשתיות הטרור בישובי יהודה ושומרון. החיים אחרי, כבר היו שונים

מאת נורית קרטן

ליל סדר . 27 במרץ 2002.

הערב היה אביבי ונעים. התריסים אצל משה ומרים היו פתוחים לרווחה ובריזה נעימה ליטפה אותנו. שולחן ארוך וחגיגי מילא את הסלון. אבי ודודה יהודית עם הבנות היו בדרך, מרים עוד הייתה עסוקה במטבח. משה ואני דיברנו ככה, על הא ועל דא. מתבדחים כהרגלנו.  שקט שלפני ארוחת חג עמוסה. פה ושם פילחו יבבות אמבולנס את הערב, אבל אנחנו גרים בדרך לבית חולים "לניאדו", היינו רגילים למוסיקת רקע קבועה.

התבדחנו על מה שגורמות המצות. ואני, ששנותיי הרבות ככתבת לענייני פלילים וביטחון חידדו את חושיי קלטתי שהתדירות גבוהה מדי. "זה יותר מדי, קרה משהו" אמרתי למשה, שנשען על המעקה והביט לכיוון מערב. הוא פנה אלי להגיב, בבדיחותא כהרגלו,  אבל רק  הביט בי ולא אמר מילה. קמתי ונעמדתי לידו, לנסות לראות מה קורה.

 הרבה יותר מדי אמבולנסים. וגם משטרה. הרבה סירנות מייבבות. מכיוון דרום- מערב הגיח פתאום מסוק וסנוור אותנו בקרן אור חזקה שבחזיתו. הבטנו זה בזו בחשש. הימים היו ימי פיגועים קשים ביותר. נתניה ספגה 14 פיגועים בשנה. חדרה לא פיגרה הרבה אחריה. המסוק הבודד שהסתובב מולנו, כבר לא היה לבד בשמים. עוד מסוקים הצטרפו אליו. אחד סייר לאורך כביש החוף, אחד בצפון העיר, אחד בדרומה. היציאות כולן היו תחת פיקוח. ואז עלתה השקופית של המבזק. והעולם התהפך. מחבל פוצץ את עצמו במלון פארק בנתניה. עמד באמצע האולם, לבוש כאישה וחגורת נפץ עליו.

תפסתי את הראש. אלוהים! מה אתה רוצה מהמקום האומלל הזה? שנים ספורות לפני כן פרצה בו שריפה ונספו אנשים. לקח לבעלים שנים להתאושש ולמלון לפרוח

חשבתי על אלי כהן, הבעלים, יוצא צפון אפריקה שניהל את המלון בקוקטיות צרפתית אנינה. שכיהן שנים כיו"ר התאחדות בתי המלון בנתניה, עיר של קיט ונופש. חשבתי על רעייתו, משפחתו. פגשתי אותם זמן קצר  לפני כן. הבנתי שהם מתכוונים לחגוג את הסדר במלון. הייתי בחתונה בדיוק במקום בו התרחש הכל. לקחתי אתי אורחים מירדן, זוג נשוי, שיבואו ויראו ויחוו. יומיים לאחר מכן התקשרו לשאול אם מה שקרה זה באותו המלון. כן, אמרתי להם. והם סיפרו לי שיש להם צילומים מהמקום,

השולחן הארוך והחגיגי בסלון של משה ומרים עמד מיותם. אף אחד מהאורחים לא הגיע. כל היציאות והכניסות לעיר נחסמו. ברמקול כרזו לתושבי צפון מרכז העיר, הגרים באזור, שלא לצאת מהבתים. מי העלה בדעתו לצאת? ישבנו מרותקים ומבועתים. מביטים במכשיר המלבני שמראה לנו בוקה ומבולקה והקשבנו ארוכות לצפירות האמבולנסים. ידענו שככל שהזמן ארוך יותר, כך גדול מספר הנפגעים. החג יצא עוד בטרם נכנס. הלם, בלבול. כעס. חוסר הבנה. כל אלה חלפו בתוכי בערבוביה. לא מתחשלים עם השנים. נהפוך הוא.

ממדי האסון התגלו חיש מהר. תמונות נוראיות שודרו לכל העולם, לא רק לנו. אבל זה בדיוק המקום שחגגתי שם בחתונה שבועות ספורים לפני הפיגוע. באותה רחבה עגולה, שכעת אדומה מדמם של עשרות אנשים, חוללתי עם אלה שרקדו סביב הכלה ושימחו אותה. ליד הדלפק המנותץ, עמדתי ושוחחתי עם אלי כהן, כשיצאתי להתאוורר מהריקודים. וכעת – אלוהים! איזה אסון!

התחושה הייתה שלא אפשר יותר. מה שלא עשו שש שנים של פיגועים כמעט והצליח לעשות הפיגוע הזה. התחושה הייתה כבדה, של כעס, רגשות נקם, בצד כאב עצום ורצון להתאבל. והמתים עדיין לא נקברו. למחרת בלילה התקבלה ההחלטה לצאת למבצע חומת מגן, להרוס את תשתיות הטרור.

לנתניה ולתושביה הייתה מלחמה אחרת. להתאבל, להתרפא ולחזור לחיים רגילים.

כאמור, הפיגוע הזה הוביל למבצע חומת מגן. במהלכו הגיע לארץ כתב הסי.אן.אן מייקל הולמס. לבוש שכפ"ץ, פק"ל ותד"ל הגיע לישובים פלסטינים בחסות גבו הרחב של צה"ל. ואז פגש בתושבים הפלסטינים . המון אמפטיה הייתה לו אליהם. הוא שידר כתבות צבע קורעות לב על התושבים שסובלים מנחת זרועה של ישראל. לא היה שום אזכור לסיבה. הוא גם לא ביקר ולו פעם אחת בנתניה, העיר ספוגת תוצאות הטרור הרצחני, שמתוך 105 קורבנות הטרור של אותו חודש מרץ,  "מרץ השחור", לנתניה היה רוב.

ואז ישבתי וכתבתי לו מכתב. באנגלית, כדי שיבין. שלא יזדקק לתרגום. כתבתי לו שהוא מאוד גיבור להגיע למקומות ישוב פלסטינים כשהוא מגיע לשם עם ועל גבו של הצבא הישראלי. זו ממש לא חוכמה. בוא, נראה אותך, כתבתי. בוא נראה אותך מעז לעלות על אוטובוס בתל אביב. או מטייל ברחובות נתניה. בוא, נראה אותך מעז לשבת במסעדה.

והוא לא העז.

במשך השנים עקבתי מרחוק אחר מאבקם של הפצועים. שתיים מהן הרשימו אותי במיוחד. הייתה  המלצרית הצעירה אניה יישבין, שחלומה להיות רקדנית התנפץ בפציעה. היא נותרה משותקת, אבל נאבקה וכיום היא רוקדת. היא חברה בנבחרת ישראל בריקודים סלונים על כסאות גלגלים.

אבל בעיני, הגיבורה הגדולה מכולן, היא שרי בן ארויה. שהייתה חיילת בחובה ופציעתה הייתה הקשה מכולם. איבדה את הראייה באחת מעיניה ומשותקת במחצית גופה. שרי עברה ייסורי תופת והתעקשה לחזור לשירות. עשר שנים אחרי, שרי בן ארויה משרתת כקצינת נפגעים בחיל האוויר ומתנדבת בעבודה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. היא זכתה לאות מידי נשיא המדינה על גבורתה באופן התמודדותה עם תוצאות הפציעה. אביה של שרי, שמעון, היה בין 30 הנרצחים באותו ליל סדר, שהסתיים הרבה לפני שהחל.

אז, בערב אביבי שהפך לסיוט הנורא, ב-27 במרץ 2002.