Skip to content

אצילות

הפסנתרן עטור הפרסים יפים ברונפמן מנגן סונטות של בטהובן, שופין, ובלה ברטוק, היכל התרבות 2.8.2022 את פרק הפרסטו  הפותח של הסונטה השביעית ברה מז'ור (אופ' 10, מס' 3) מאת בטהובן התחיל יפים ברונפמן בפשטות ללא שמץ התחכמויות מיותרות ובעיצוב נפלא של ניגודים בדינמיקה. הכול היה מאד מחודד והטרילים בנגינתו היו מרשימים.  הירידה לפיאנו הייתה רבת […]

אצילות

הפסנתרן עטור הפרסים יפים ברונפמן מנגן סונטות של בטהובן, שופין, ובלה ברטוק, היכל התרבות 2.8.2022 את פרק הפרסטו  הפותח של הסונטה השביעית ברה מז'ור (אופ' 10, מס' 3) מאת בטהובן התחיל יפים ברונפמן בפשטות ללא שמץ התחכמויות מיותרות ובעיצוב נפלא של ניגודים בדינמיקה. הכול היה מאד מחודד והטרילים בנגינתו היו מרשימים.  הירידה לפיאנו הייתה רבת […]

הפסנתרן עטור הפרסים יפים ברונפמן מנגן סונטות של בטהובן, שופין, ובלה ברטוק,

היכל התרבות

2.8.2022

את פרק הפרסטו  הפותח של הסונטה השביעית ברה מז'ור (אופ' 10, מס' 3) מאת בטהובן התחיל יפים ברונפמן בפשטות ללא שמץ התחכמויות מיותרות ובעיצוב נפלא של ניגודים בדינמיקה. הכול היה מאד מחודד והטרילים בנגינתו היו מרשימים.  הירידה לפיאנו הייתה רבת קסם. בעיקר בלטה נגינתו בוורבאליות שלה. האיטיות הייתה במקומה. יפה במיוחד הייתה הדרך בה עיצב דינמיקה פנימית בכל קשת. את נגינתו אפיינה בעיקר זרימה נהדרת –  הכול היה בתנועה קדימה. העלייה ההדרגתית בדינמיקה – הייתה מרשימה ובעיקר הדרך שבה הכול 'נשבר' פתאום לפיאנו מעודן ומרומז. מרשים היה הדיאלוג בין שתי הידיים – מהפיאנו המופנם בנה בהדרגה את הסונטה. בניית המתח  בלטה בעיקר ביד שמאל כאשר  יד ימין הייתה היד המלווה. מלאת עידון הייתה הדרך בה  "התאדה".  דומה היה לעתים שהוא מנגן במהירות ו"ראשי פרקים" כשהוא מבליט את הפעמה האחרונה שממנה נבנית הסערה המופלאה.  הטרילים היו נהדרים בנגינתו. הכול  היה מדוד ועם זאת מלא שמחה.   האקצ'לרנדו היה לעומת זאת מאד 'קפיצי'.  את האקורדים הבליט בפורטה בסיום רועם או בגרסתו – במצו-פורטה.

בנביעה הכרחית המשיך ברונפמן ללארגו הנוגע ללב – כשהפיאנו כבש ביופיו ודווקא הפשטות של נגינתו משכנעת. אפשר היה 'לפסל' הכול בפיאנו – הירידה שלו לפיאניסימו חרישי הייתה כובשת ביופייה. פרק  הלארגו היה מאד משכנע מוזיקאלית  והבלטת האקורדים הייתה מרשימה. החזרות היו יפות הגם שניגן אותן ללא גיוון אבל הוא צבר עוצמה מהחזרות. על כל הביצוע שרתה אווירת פשטות נהדרת – בלי אף צליל מתחכם. ההעפלה לפיאנו חרישי הייתה רבת קסם, כשבחזרה השנייה ניגן הסולן בפיאנו חרישי יותר. הקרשצ'נדו היה סוחף ופירק את המבנה במיני סערה. ברונפמן ניגן בנון לגאטו כדי להעצים את פשטות הדרמה. הפיאניסימו שלו שבה את הלב במסתורין שלו. ממנו העפיל ברונפמן לסערה – בעודו באבו  הסתיים הכול באחת.

 

הפסנתרן יפים ברונפמן, תמונה של פרנק סטיוארט
הפסנתרן יפים ברונפמן, תמונה של פרנק סטיוארט

את ה'אפסיונאטה' (הסונטה השלישית בפה מינור אופ' 57) פתח ברונפמן מאפסי צליל בפיאנו חרישי ומעודן – ממנו העפיל מיד לפורטה רועם. הטריל שלו היה מרשים ובעיקר המעבר הקיצון מפיאנו לפורטה, אך לא הייתה סערה. היה עיבוי של מתח פנימי בנגינת השלשות שחזרו על עצמן. ניכר בנגינתו שהוא הרחק מנפלאות הבראוורה הווירטואוזית – במשכנו של בטהובן עצמו. הפיאנו אליו צלל היה 'רב שכבתי'. הקצב המהיר שלו סחף – ומנגד ההתאדות הייתה רבת קסם. הייתה בפרשנותו דרמה מרתקת. מרשימה במיוחד הייתה ההעפלה שלו לפיאנו והעידון בנגינתו היה מלא קסם ושובה לב. שמעו בבירור את השלד של המנגינה והייתה כיווניות ובניית מתח. מרשימה במיוחד הייתה הדרמה המנוקדת ביד שמאל. הכול היה מעודן אפילו המצו פורטה. הוא בנה את העלייה ואת הסערה כשהפסקות הפתע הוסיפו לדרמה. חסר הדיאלוג בין ימין לשמאל ונגינתו הייתה מעט מתכתית כשהעפיל מעלה.  הפורטה היה מעט רועם אבל הוא חזר על כל משפט בפיאניסימו כובש ביופיו ממנו העפיל לפורטה. הסולן בנה מתח בצלילים החוזרים. השקיפות של הטרילים הייתה כובשת ביופיה.

בנגינת  האנדנטה – לא הרפה ברונפמן מהמתח – הכול היה בזרימה ובצליל מלא. היה  אפילו מעט מסתורין בפיאנו – ובעיקר הרבה חן 'מוצרטי' ללא גלישה לשמאלץ. הכול היה בתנועה וזרם קדימה. יד ימין עם כל הקישוטים לא רק עיטרה את המקצבים ביד שמאל אלא דחפה קדימה. לברונפמן הייתה אחיזה מרומזת ומעט כיווניות ודרמה. המעבר לפרק המהיר היה בנביעה הכרחית. יפה במיוחד היה הפיאנו החרישי אליו העפיל.   הפיאנו בנגינתו היה בר מישוש בריבוא ריבואות הגוונים שלו.

ההבלטות של המנגינה הראשית ביד שמאל והאקורד ממנו נבע הכול היו מרשימות – דומה שהבלטות האקורדים הן של בטהובן עצמו – הייתה הרבה חדווה בעלייה ובבנייה עם הבלטות הפורטה הפתאומי ממנו התמוסס הכול לפיאנו. אפילו הפורטה הפתאומי היה מאד מעודן בנגינתו.  ההתאדות בנגינתו הייתה מלאת מסתורין מופלא אם כי לעתים הפריעה להמשכיות. יד שמאל דחפה תדיר קדימה.

את פרק האנדנטה ניגן הסולן בצליל חלומי. הייתה משמעות לפורטה רק כשעמד מול ירידה לפיאנו חרישי פתאומי נפלא. הוא תרם למתח של בניית השלשות. הפיאנו של ברונפמן היה תלת ממדי ומאד וורבאלי – ומאידך מאוד חרישי ועדין. הניגודים בדינמיקה תרמו לתנועתיות של הפרק והיה קורטוב של מעט שובבות בנגינתו.  את פרק האלגרו החותם ניגן הסולן בחן מוצרטי בזרימה ובשקיפות נטולת שמץ יומרה וירטואוזית בהבליטו את הניגודים בדינמיקה ואת הפתעות הפתע שתרמו לתנועתיות של האלגרו. כאן בלטה הווירטואוזיות המעודנת של נגינתו.

בנגינת האלגרו הפותח את הסוויטה אופ' 14, (ס' 62, בב 70) של בלה ברטוק הפגין ברונפמן שליטה על כל הפסנתר – הוא ניגן אותה ללא הפסקה. הכרומטיות הקודרת של ברטוק בלטה בנגינתו שהייתה סוערת ומרתקת.  אפשר היה ליהנות מהטכניקה הפסנתרנית שלו. ומאידך הצלילה לפיאנו פתאומי הייתה מופלאה  – על הכול שרתה אווירת אופל סגרירי. הסוסטנוטו היה מהפנט. קודר, ריתמי וסוחף. גם כאן ההתאדות שלו אחרי הסערה הריתמית הייתה נהדרת.

את האלגרו הפותח של הסונטה בסי מינור (מס' 3, אופ' 58) מאת שופן התחיל ברונפמן בחן ובזרימה והקפדה על ירידה לפיאנו ועל הזרימה של האלגרו. ניתן היה ליהנות מהשקיפות בנגינתו שהייתה מלאת הבעה רומנטית ומאד ורבאלית. הוא ריחף  בקלילות מלאת קסם בעיקר בפרק הפרסטו החותם. הכול נוגן בפשטות נטולת התחכמויות – אולי במכוון לא הייתה כיווניות ו'פראזות 'אלא יותר מעין 'דשדוש' רומנטי ממנו נבנה המתח. ההתאדות המעודנת בתום פרק הלארגו הייתה מופלאה – מעין התרפקות נהדרת נוסח 'שמאלץ' במיטבו. הייתה בנייה של דינמיקה בעלייה ממנה הוא ריחף מטה ובנה בהדרגה את הקשתות למעלה.  הפסקות הפתע תרמו לבניית הסערה ממנה 'התפורר' בשמאלץ לפיאנו מעודן במינור.  כאן ניתן היה ליהנות מהווירטואוזיות שלו. ההתאדות בסיומת הייתה שלו נהדרת.

כהדרן ניגן ברונפמן גם את ולס בריליאנט של שופין. דומה שלו התיר לו הקהל שאצה לו דרכו לחניה – היה ממשיך לענג את הקהל בשורה הדרנים היה זה מפגש מרתק עם אמן שגדולתו דווקא בפשטותו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הפסנתרן עטור הפרסים יפים ברונפמן מנגן סונטות של בטהובן, שופין, ובלה ברטוק,

היכל התרבות

2.8.2022

את פרק הפרסטו  הפותח של הסונטה השביעית ברה מז'ור (אופ' 10, מס' 3) מאת בטהובן התחיל יפים ברונפמן בפשטות ללא שמץ התחכמויות מיותרות ובעיצוב נפלא של ניגודים בדינמיקה. הכול היה מאד מחודד והטרילים בנגינתו היו מרשימים.  הירידה לפיאנו הייתה רבת קסם. בעיקר בלטה נגינתו בוורבאליות שלה. האיטיות הייתה במקומה. יפה במיוחד הייתה הדרך בה עיצב דינמיקה פנימית בכל קשת. את נגינתו אפיינה בעיקר זרימה נהדרת –  הכול היה בתנועה קדימה. העלייה ההדרגתית בדינמיקה – הייתה מרשימה ובעיקר הדרך שבה הכול 'נשבר' פתאום לפיאנו מעודן ומרומז. מרשים היה הדיאלוג בין שתי הידיים – מהפיאנו המופנם בנה בהדרגה את הסונטה. בניית המתח  בלטה בעיקר ביד שמאל כאשר  יד ימין הייתה היד המלווה. מלאת עידון הייתה הדרך בה  "התאדה".  דומה היה לעתים שהוא מנגן במהירות ו"ראשי פרקים" כשהוא מבליט את הפעמה האחרונה שממנה נבנית הסערה המופלאה.  הטרילים היו נהדרים בנגינתו. הכול  היה מדוד ועם זאת מלא שמחה.   האקצ'לרנדו היה לעומת זאת מאד 'קפיצי'.  את האקורדים הבליט בפורטה בסיום רועם או בגרסתו – במצו-פורטה.

בנביעה הכרחית המשיך ברונפמן ללארגו הנוגע ללב – כשהפיאנו כבש ביופיו ודווקא הפשטות של נגינתו משכנעת. אפשר היה 'לפסל' הכול בפיאנו – הירידה שלו לפיאניסימו חרישי הייתה כובשת ביופייה. פרק  הלארגו היה מאד משכנע מוזיקאלית  והבלטת האקורדים הייתה מרשימה. החזרות היו יפות הגם שניגן אותן ללא גיוון אבל הוא צבר עוצמה מהחזרות. על כל הביצוע שרתה אווירת פשטות נהדרת – בלי אף צליל מתחכם. ההעפלה לפיאנו חרישי הייתה רבת קסם, כשבחזרה השנייה ניגן הסולן בפיאנו חרישי יותר. הקרשצ'נדו היה סוחף ופירק את המבנה במיני סערה. ברונפמן ניגן בנון לגאטו כדי להעצים את פשטות הדרמה. הפיאניסימו שלו שבה את הלב במסתורין שלו. ממנו העפיל ברונפמן לסערה – בעודו באבו  הסתיים הכול באחת.

 

הפסנתרן יפים ברונפמן, תמונה של פרנק סטיוארט
הפסנתרן יפים ברונפמן, תמונה של פרנק סטיוארט

את ה'אפסיונאטה' (הסונטה השלישית בפה מינור אופ' 57) פתח ברונפמן מאפסי צליל בפיאנו חרישי ומעודן – ממנו העפיל מיד לפורטה רועם. הטריל שלו היה מרשים ובעיקר המעבר הקיצון מפיאנו לפורטה, אך לא הייתה סערה. היה עיבוי של מתח פנימי בנגינת השלשות שחזרו על עצמן. ניכר בנגינתו שהוא הרחק מנפלאות הבראוורה הווירטואוזית – במשכנו של בטהובן עצמו. הפיאנו אליו צלל היה 'רב שכבתי'. הקצב המהיר שלו סחף – ומנגד ההתאדות הייתה רבת קסם. הייתה בפרשנותו דרמה מרתקת. מרשימה במיוחד הייתה ההעפלה שלו לפיאנו והעידון בנגינתו היה מלא קסם ושובה לב. שמעו בבירור את השלד של המנגינה והייתה כיווניות ובניית מתח. מרשימה במיוחד הייתה הדרמה המנוקדת ביד שמאל. הכול היה מעודן אפילו המצו פורטה. הוא בנה את העלייה ואת הסערה כשהפסקות הפתע הוסיפו לדרמה. חסר הדיאלוג בין ימין לשמאל ונגינתו הייתה מעט מתכתית כשהעפיל מעלה.  הפורטה היה מעט רועם אבל הוא חזר על כל משפט בפיאניסימו כובש ביופיו ממנו העפיל לפורטה. הסולן בנה מתח בצלילים החוזרים. השקיפות של הטרילים הייתה כובשת ביופיה.

בנגינת  האנדנטה – לא הרפה ברונפמן מהמתח – הכול היה בזרימה ובצליל מלא. היה  אפילו מעט מסתורין בפיאנו – ובעיקר הרבה חן 'מוצרטי' ללא גלישה לשמאלץ. הכול היה בתנועה וזרם קדימה. יד ימין עם כל הקישוטים לא רק עיטרה את המקצבים ביד שמאל אלא דחפה קדימה. לברונפמן הייתה אחיזה מרומזת ומעט כיווניות ודרמה. המעבר לפרק המהיר היה בנביעה הכרחית. יפה במיוחד היה הפיאנו החרישי אליו העפיל.   הפיאנו בנגינתו היה בר מישוש בריבוא ריבואות הגוונים שלו.

ההבלטות של המנגינה הראשית ביד שמאל והאקורד ממנו נבע הכול היו מרשימות – דומה שהבלטות האקורדים הן של בטהובן עצמו – הייתה הרבה חדווה בעלייה ובבנייה עם הבלטות הפורטה הפתאומי ממנו התמוסס הכול לפיאנו. אפילו הפורטה הפתאומי היה מאד מעודן בנגינתו.  ההתאדות בנגינתו הייתה מלאת מסתורין מופלא אם כי לעתים הפריעה להמשכיות. יד שמאל דחפה תדיר קדימה.

את פרק האנדנטה ניגן הסולן בצליל חלומי. הייתה משמעות לפורטה רק כשעמד מול ירידה לפיאנו חרישי פתאומי נפלא. הוא תרם למתח של בניית השלשות. הפיאנו של ברונפמן היה תלת ממדי ומאד וורבאלי – ומאידך מאוד חרישי ועדין. הניגודים בדינמיקה תרמו לתנועתיות של הפרק והיה קורטוב של מעט שובבות בנגינתו.  את פרק האלגרו החותם ניגן הסולן בחן מוצרטי בזרימה ובשקיפות נטולת שמץ יומרה וירטואוזית בהבליטו את הניגודים בדינמיקה ואת הפתעות הפתע שתרמו לתנועתיות של האלגרו. כאן בלטה הווירטואוזיות המעודנת של נגינתו.

בנגינת האלגרו הפותח את הסוויטה אופ' 14, (ס' 62, בב 70) של בלה ברטוק הפגין ברונפמן שליטה על כל הפסנתר – הוא ניגן אותה ללא הפסקה. הכרומטיות הקודרת של ברטוק בלטה בנגינתו שהייתה סוערת ומרתקת.  אפשר היה ליהנות מהטכניקה הפסנתרנית שלו. ומאידך הצלילה לפיאנו פתאומי הייתה מופלאה  – על הכול שרתה אווירת אופל סגרירי. הסוסטנוטו היה מהפנט. קודר, ריתמי וסוחף. גם כאן ההתאדות שלו אחרי הסערה הריתמית הייתה נהדרת.

את האלגרו הפותח של הסונטה בסי מינור (מס' 3, אופ' 58) מאת שופן התחיל ברונפמן בחן ובזרימה והקפדה על ירידה לפיאנו ועל הזרימה של האלגרו. ניתן היה ליהנות מהשקיפות בנגינתו שהייתה מלאת הבעה רומנטית ומאד ורבאלית. הוא ריחף  בקלילות מלאת קסם בעיקר בפרק הפרסטו החותם. הכול נוגן בפשטות נטולת התחכמויות – אולי במכוון לא הייתה כיווניות ו'פראזות 'אלא יותר מעין 'דשדוש' רומנטי ממנו נבנה המתח. ההתאדות המעודנת בתום פרק הלארגו הייתה מופלאה – מעין התרפקות נהדרת נוסח 'שמאלץ' במיטבו. הייתה בנייה של דינמיקה בעלייה ממנה הוא ריחף מטה ובנה בהדרגה את הקשתות למעלה.  הפסקות הפתע תרמו לבניית הסערה ממנה 'התפורר' בשמאלץ לפיאנו מעודן במינור.  כאן ניתן היה ליהנות מהווירטואוזיות שלו. ההתאדות בסיומת הייתה שלו נהדרת.

כהדרן ניגן ברונפמן גם את ולס בריליאנט של שופין. דומה שלו התיר לו הקהל שאצה לו דרכו לחניה – היה ממשיך לענג את הקהל בשורה הדרנים היה זה מפגש מרתק עם אמן שגדולתו דווקא בפשטותו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן