אם חשיפת הקרביים מותרת לאמנים, למשל, למה לא גם לאנשים מן השורה? למה כתבה חושפנית על דפנה רכטר נראית תרבותית, אבל התנהגות חושפנית של אביבית נתפשת כגועל נפש?

מאת אבינועם בן זאב

אני ממש לא מבין את הביקורת נגד תוכניות הריאליטי. אז מה אם האנשים חושפים שם את עצמם? אז מה אם הם נראים שם לא הכי בסדר? זאת הרי התרבות שלנו ולא מעכשיו. כבר לא מעט דורות. אז מה אם ערוצי הטלוויזיה מנצלים את רצונם של אנשים רבים להתפרסם? הרי אותם אנשים בחרו להיות שם מרצונם החופשי. מאוד נורמטיבי היום לשאוף לפרסום. תראו מה אנשים עושים מול כלי התקשורת כדי לפרסם את היצירות החדשות שלהם. הכל חוץ מבושה. וזה כולל יוצרים מוערכים, בעלי שם ומעוטרים בפרסים יוקרתיים.

אם זה מותר לאנשי שם, למה לא גם לאנשים פשוטים ואלמוניים? למה כתבה חושפנית על דפנה רכטר נראית תרבותית, והתנהגות חושפנית לא פחות של אלמונית, שקוראים לה אביבית, נתפשת כגועל נפש? נניח שאביבית לא יודעת לשיר, לשחק ולכתוב, אז בגלל זה ההיחשפות שלה מול המצלמות אינה  תרבותית?

נכון, הראיונות החושפניים של היוצרים עוזרים לנו לפעמים להבין יותר את יצירותיהם. ועדיין, זאת חשיפה לשם חשיפה. איפה הביקורת הקטלנית נגדם?

יש הבדל בין חשיפה בלבוש אמנותי לבין חשיפה לשם חשיפה. אני מסכים. אבל יוצרים שחושפים עצמם בכלי התקשורת לכבוד יצירה חדשה שלהם נחשפים לשם חשיפה. נכון, החשיפה שלהם מעניינת יותר מהחשיפה של אלמונית שקוראים לה אביבית. נכון, הראיונות החושפניים עוזרים לנו לפעמים להבין יותר את היצירות שלהם, ועדיין, זאת חשיפה לשם חשיפה. איפה הביקורת הקטלנית נגדם?

סופרים יכולים רק לקנא בעלילות הנרקמות שם

זה לא רק זה. קחו את העלילות הנרקמות בתוכניות כמו "האח הגדול", "הישרדות" ו"היפה והחנון" ותראו מה קיבלתם באמת. סופרים יכולים רק לקנא. הסיפורים שם אינם סיפורים של מה בכך. הם יכולים לרתק לא רק בגלל עוצמת החשיפה, אלא גם ובעיקר על פי כללים מקובלים של ספרות טובה. אז מה זה משנה שיש סיפורים שסופרים עובדים עליהם שלוש שנים ויותר, ויש סיפורים שמתחילים ונגמרים מול המצלמות ובתוך חודשיים? סיפור יפה, מעניין ומעורר מחשבה הוא תמיד יפה, מעניין ומעורר מחשבה. ואל תגידו שסיפור אהבה מול מצלמות אינו מעורר מחשבה כמו אותו סיפור שכתוב במילים.

תגידו שהריאליטי מעודד עלילות מעוותות? מהי ספרות במיטבה, אם לא עלילות כאלו? עמוס עוז אמר באחרונה שספרות אוהבת את החריג והמעוות. הוא צודק. הספרות מספרת יותר סיפורים לא נורמליים מאשר נורמליים. גם כשהסיפור הוא רגיל, הספרות נוטה לחפש בו את סטיית התקן האנושי שמסתתרת באדם הפשוט, בכל אדם פשוט, כזה שאפילו לא שמים אליו לב ברחוב. סופר הוא כמו מצלמה. הוא יודע לקלף את הנורמלי ולמצוא את הלא נורמלי בכל אדם כמעט.

"משוגע" היא היום מילה חיובית. היא כמעט תנאי נורמטיבי שיתאהבו בנו 

נתייחס עכשיו אל האנשים שמחוץ לעולם היצירה. האם אנחנו באמת נגד חשיפה של העיוות בתוכנו? לא בטוח. נא להיזכר, למשל, ברגעי ההתאהבות שלנו, אולי של רובנו. לא התאמצתם להיראות מיוחדים? לא עשיתם די הרבה כדי למשוך תשומת לב? ואיך השגתם את זה? לא חשפתם את הלא רגיל שבכם? אנחנו מספרים על החריגוּת שלנו בחן, בחביבות של שוטים עליזים, שמא יחשבו שאנחנו באמת לא נורמלים, ועדיין מקווים להיראות לא הכי שפויים. "משוגע" היא היום מילה חיובית. היא כמעט תנאי נורמטיבי שיתאהבו בנו.

ולמה אנחנו משבחים ציורים אמנותיים של נשים ערומות? נכון הציורים מרשימים ביותר, מאוד יצירתיים, אבל המודל של הציירים היא אישה פשוטה בדרך כלל. למה לא אומרים על הציור שהוא מגעיל בגלל הניצול המגעיל בגלל שיש שם אישה שמסכימה לעמוד בעירום מלא מול צייר?

אין לזה סוף. חשיפה של אנשים פשוטים, אולי קצת מעוותים, אולי קצת מטופשים, אולי יותר מדי חסרי בושה, היא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו, כולל באיכויות הגבוהות ביותר.

אנשים ערומים לא רומסים את האינטימיות 

מדברים נגד הריאליטי על אובדן הבושה. אבל, זאת הטכנולוגיה המודרנית. לא משנה לאן מפנים את המבט, תמיד נמצא פיתוח טכנולוגי חושפני שמאתגר את הערכים של האינטימיות. הטכנולוגיה מפשיטה אותנו. היא על הדרך להפוך אותנו לשבט "ערומים". קורעת לגזרים לא מעט ממה שהחשבנו פעם כמבצרה של האינטימיות, אבל היא לא רומסת ערכים. היא משנה את התכנים שלהם, בלי לגעת במהות.

אוניברסיטת תל אביב, לשם דוגמה, החליטה זה עתה להקים ברחבי הקמפוס רשת של מצלמות. יש מתנגדים, איך לא, אבל ניתן לחזות כבר עכשיו את היום שבו רוב המקומות הציבוריים בישראל יהיו תחת מעקב של מצלמות. האם יש יש טעם לציין בהקשר הזה את המצלמות של גוגל?

המשטרה הציבה זה עתה מצלמות ריאליטי בכבישים ברחבי המדינה, והתוכנית לטווח הלא רחוק היא להגיע למאות מצלמות. ניתן יהיה באמצעותן, ובעזרת תוכנות ניתוח, לעקוב אחרינו ולדעת לאן אנחנו נוסעים ואפילו עם מי. גם הפעם יש מתנגדים, אבל כולם יודעים שבסופו של דבר נצולם, כך או אחרת, ברגע שנצא מהבית.

מילא שיצלמו אותנו, מה בקשר ליכולת האיתור של חברות הסלולר לדעת איפה אנחנו נמצאים בכל רגע נתון? ולא אמרתי עדיין אף מילה על מפלצות חשיפה השורצות באינטרנט בידיעתנו ובהסכמתנו. אז מה רוצים מהריאליטי?

משתתפי הריאליטי מייצגים תרבות שמתפתחת ממילא. ככל שבחרנו בחיים הטכנולוגיים, כך גם בחרנו בערכים של אינטימיות של אנשים ערומים. אנשים ערומים לא רומסים את האינטימיות. הם משנים את ההגדרות שלה.

קריאה נוספת:

קבלו את "ההפקה" – האלוהים החדש

יובל דיין מ"דה וויס" וערכים במרחב הציבורי

שערוריות ריאליטי? בארה"ב 'מפשיטים' ילדות קטנות