המספרת בגוף ראשון, רווקה בת 30+, לא מעוניינת להעסיק את קוראיה ביום שעבר עליה בעבודה. גם לא בעברה. רק מפעם לפעם היא תתאר את תחושותיה ואת מחשבותיה, וגם זאת רק אם יאירו על התרחשות. צוקיקו, המספרת, לא תבזבז מילים על יום רע בעבודה, ולא תתלונן על הבוס שלה. אף על פי שמדובר ברומן ריאליסטי-מהורהר, הזמן שראוי לספר עליו מוגבל לאיזקיה, לקטיף פטריות, ולשיחות ליליות עם "המורה" – גבר בשנות השישים לחייו, שהיה המורה לספרות שלה, ובדרך המקרה הפך לחבר-לשתייה. לא חשובים היום ומהלכו. חשובות שיחות הלילה. וגם בהן לא נאמר הרבה.

"המורה" – כך הוא מכונה לכל אורך הרומן –  מצטייר כמעין דמות מאסטר, וכבר בעמודים הראשונים מציג בפני תלמידתו את אוסף הסוללות הכמעט-ריקות שלו.
הוא בוחן אחת מהן עם טסטר, ונרגש לגלות כי עוד נותרו בה מעט חיים. ידענותו בשירה, בסוגי פטריות, במזיגת משקה; נטייתו להתחיל לצעוד מבלי להביט לאחור, לבושו המוקפד והתיק שהוא נושא עימו לכל מקום, מעניקים לו את הרצינות התהומית, והפשוטה בה-בעת, שהופכת אותו ל"מורה". צוקיקו, שמעולם לא האזינה בשיעורי הספרות שלו, תגיב לא פעם על דבריו המלומדים ב"אהה", אך לעולם לא תגחיך אותו. כפי שמבשר הכינוי "המורה", היא תהפוך לתלמידתו – אבל לא רק. מה שמתברר כהתאהבות נחשף לאיתו עם הופעתו של טקשי קוג'ימה, מכר מימי התיכון, גרוש, שנוסע לעסקים לארה"ב מפעם לפעם. איתו, מחליף יין את הסאקה, ובמקום טקס המזיגה מסובבים את הכוס. את חתיכות התמנון, שהופכות ורדרדות לרגע בודד במים רותחים, ושעל כך מחבר המורה הייקו, מחליפים עם קוג'ימה חביתה עם גבינה וסלט חסה. סעודות הלילה הרבות עם המורה זוכות למלוא הילת הטקס נוכח הארוחות ה"מחולנות" הללו עם קוג'ימה, שאת חיזוריו דוחה צוקיקו מהר למדי.

צוקיקו, המגדירה עצמה "ילדה מפונקת", כרוכה אחרי המורה, המכנה אותה לא פעם "ילדה טובה" ומטלף על שיערה. לא אחרי דמות אב היא כרוכה – ניסיון להחיל קריאה כזו על הרומן ירדד אותו בצורה בלתי-נסלחת – שכן דבר-מה ישן, עתיק, המהדהד במורה, הוא המהווה את מוקד המשיכה עבורה ועבור הרומן כולו. לא במקרה מתעוררת ההתאהבות בו לאחר ביקור עם קוג'ימה במסעדה, שבה הכול מושלם: "ג'אז סטנדרטי בווליום נמוך. דלפק נקי ומבריק. כוסות יין ללא רבב, שקופות לחלוטין. ריח קלוש של סיגריות באוויר". השלמות הזו, עם המרטיני והבורבון, מבהירה לצוקיקו שהמורה הוא משא נפשה. היא תאלץ אותו להצטייד בטלפון נייד, וגם תיסע עמו לדיסנילנד: אך דבר-מה מן הישן-נושן נותר בו, דבר-מה זה שעוטף את הסיפור באופי בלתי-חדיר, לא מסוגר, אבל מרוחק, כמו שיחת
לילה של שני זרים הפוסעים ברחוב.

"שמים כחולים, אדמה לבנה" מאת הירומי קוואקמי, מיפנית: נעמי עזר נקשימה עם שירה חפר. הוצאת סמטאות