Skip to content

מכירת גראז' לאורך קילומטר

שמונצעס יש לכול אחד בבית, אבל לצרפתים יש הרבה יותר. ככה זה שיש מסורת עם הרבה שנים מאחוריה, לא זורקים כלום. מי שחושב שהאמריקאים המציאו את מכירת הגראז' טועה. בצרפת ה-Vide Grenier הוא מסורת ומוסד בכל ערי צרפת ובכפרים הגדולים

מכירת גראז' לאורך קילומטר

שמונצעס יש לכול אחד בבית, אבל לצרפתים יש הרבה יותר. ככה זה שיש מסורת עם הרבה שנים מאחוריה, לא זורקים כלום. מי שחושב שהאמריקאים המציאו את מכירת הגראז' טועה. בצרפת ה-Vide Grenier הוא מסורת ומוסד בכל ערי צרפת ובכפרים הגדולים

שמונצעס יש לכול אחד בבית, אבל לצרפתים יש הרבה יותר. ככה זה שיש מסורת עם הרבה שנים מאחוריה, לא זורקים כלום. מי שחושב שהאמריקאים המציאו את מכירת הגראז' טועה. בצרפת ה-Vide Grenier הוא מסורת ומוסד בכל ערי צרפת ובכפרים הגדולים

מאת: עמית מנדלזון (מרסי, צרפת)

הויד גרניה של שדרת הפרדו

ודאי ראיתם או לפחות שמעתם על מכירת גראז' אמריקאית בה מוציאים בני המשפחה את כל ה"זבל" שהצטבר ולא נזרק כל השנים (יש הטוענים שזה כוח המשיכה).

בצרפת, כיאה למדינה סוציאליסטית, הם עושים את זה ביחד, ברחוב. באישור העירייה, בתאריכים קבועים, וחצי מיליון ניירות מתבזבזים על תהליכי האישור, אבל הסוף הוא Vide Grenier (ויד גרנייה). שוק פשפשים ענק, מכירת גראז' שכונתית. לפעמים השכונה קטנה ולפעמים היא ענקית. לכל שכונה יש את המכירה שלה והתאריכים שלה והמקום המוקצה לה.

ספרים ישנים הולכים נהדר

מה מוכרים? הכול. בגדים, נעליים, רהיטים, מנורות, המון פסלונים שהצטברו, כלי כסף, שלאף אחד אין יותר סבלנות למרק, בולים, צעצועים ישנים של הילדים, מחשבים שהתפגרו, ספרים, תקליטים, תמונות… הכול מכול כול.

ויש קונים. כי "האשפה של האחד היא האוצר של האחר". איך עושים את זה ? קלי קלות, סדין על הרצפה מסדרים עליו את כול השמונצעס ומחכים ללקוחות. והם באים. תתפלאו, אבל יש אנשים שלא קונים בחנויות אלא רק שם, במכירת הגראז'.

הויד גרניה של שדרת הפרדו (Avenu de Prado) הוא משהו מיוחד. קילומטר שלם של דוכנים, אלפי אנשים באים והולכים (כולל גנבים, שבאים והולכים עם הכסף של המבקרים). שדירת הפרדו היא הרחוב הרחב ביותר בעיר, בשני צידיו מדרכה ברוחב 20 מטר, מספיק עבור שוק. האיזור הוא איזור טוב ודייריו יחסית אמידים לכן הסחורה, באופן עקרוני, אמורה להיות באיכות טובה יותר.

מסכות הן תמוד חלק מהרפרטואר

אפשר לזלזל במכירות הגראז' האלו, אבל אנשים לא מעטים נאלצים לחיות על הסחורה הזו, לקנות לילדים צעצועים יד שניה ואפילו שלישית, ג'ינס שישבן אחר עיגל או אפילו גלגיליות שפג תוקפן. מעצבים שמחפשים מנורות ישנות כדי להשלים סטים מגיעים לוויד גרניה. משאבת מים ישנה או ברזים של חבית בירה, שאיש לא רוצה, אבל תמיד יהיה מי שיקנה בשביל הדקורציה האיזוטרית בבית החדש שלו. לא פעם אפשר למצוא ענתיקות אמיתיות או ספרים נדירים. אבל בעיקר המון שטויות.

אין תענוג יותר גדול מלצאת לצלם במכירה שכזו. האמת היא, שאחד הדברים היפים בשווקים הללו הוא הסולידריות של הקונים והחיוך של המוכרים. זה לא רק ביזנס זה גם תענוג.

כל התמונות:

שמונצעס יש לכול אחד בבית, אבל לצרפתים יש הרבה יותר. ככה זה שיש מסורת עם הרבה שנים מאחוריה, לא זורקים כלום. מי שחושב שהאמריקאים המציאו את מכירת הגראז' טועה. בצרפת ה-Vide Grenier הוא מסורת ומוסד בכל ערי צרפת ובכפרים הגדולים

מאת: עמית מנדלזון (מרסי, צרפת)

הויד גרניה של שדרת הפרדו

ודאי ראיתם או לפחות שמעתם על מכירת גראז' אמריקאית בה מוציאים בני המשפחה את כל ה"זבל" שהצטבר ולא נזרק כל השנים (יש הטוענים שזה כוח המשיכה).

בצרפת, כיאה למדינה סוציאליסטית, הם עושים את זה ביחד, ברחוב. באישור העירייה, בתאריכים קבועים, וחצי מיליון ניירות מתבזבזים על תהליכי האישור, אבל הסוף הוא Vide Grenier (ויד גרנייה). שוק פשפשים ענק, מכירת גראז' שכונתית. לפעמים השכונה קטנה ולפעמים היא ענקית. לכל שכונה יש את המכירה שלה והתאריכים שלה והמקום המוקצה לה.

ספרים ישנים הולכים נהדר

מה מוכרים? הכול. בגדים, נעליים, רהיטים, מנורות, המון פסלונים שהצטברו, כלי כסף, שלאף אחד אין יותר סבלנות למרק, בולים, צעצועים ישנים של הילדים, מחשבים שהתפגרו, ספרים, תקליטים, תמונות… הכול מכול כול.

ויש קונים. כי "האשפה של האחד היא האוצר של האחר". איך עושים את זה ? קלי קלות, סדין על הרצפה מסדרים עליו את כול השמונצעס ומחכים ללקוחות. והם באים. תתפלאו, אבל יש אנשים שלא קונים בחנויות אלא רק שם, במכירת הגראז'.

הויד גרניה של שדרת הפרדו (Avenu de Prado) הוא משהו מיוחד. קילומטר שלם של דוכנים, אלפי אנשים באים והולכים (כולל גנבים, שבאים והולכים עם הכסף של המבקרים). שדירת הפרדו היא הרחוב הרחב ביותר בעיר, בשני צידיו מדרכה ברוחב 20 מטר, מספיק עבור שוק. האיזור הוא איזור טוב ודייריו יחסית אמידים לכן הסחורה, באופן עקרוני, אמורה להיות באיכות טובה יותר.

מסכות הן תמוד חלק מהרפרטואר

אפשר לזלזל במכירות הגראז' האלו, אבל אנשים לא מעטים נאלצים לחיות על הסחורה הזו, לקנות לילדים צעצועים יד שניה ואפילו שלישית, ג'ינס שישבן אחר עיגל או אפילו גלגיליות שפג תוקפן. מעצבים שמחפשים מנורות ישנות כדי להשלים סטים מגיעים לוויד גרניה. משאבת מים ישנה או ברזים של חבית בירה, שאיש לא רוצה, אבל תמיד יהיה מי שיקנה בשביל הדקורציה האיזוטרית בבית החדש שלו. לא פעם אפשר למצוא ענתיקות אמיתיות או ספרים נדירים. אבל בעיקר המון שטויות.

אין תענוג יותר גדול מלצאת לצלם במכירה שכזו. האמת היא, שאחד הדברים היפים בשווקים הללו הוא הסולידריות של הקונים והחיוך של המוכרים. זה לא רק ביזנס זה גם תענוג.

כל התמונות:

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן