הערב ייצאו מבית האח הגדול, בזה אחר זה, בסדר שתקבע מכונת הכסף של המסמסים, שרי שימחוב, תמיר ורדי, יאנה יוסף, קותי סבג וסער סקלי.

חמישיה שניתן לנחש שלא הייתה נפגשת בנסיבות אחרות, ובוודאי לא מסתופפת תחת קורת גג אחת מאז ה-1 בינואר: שלושה חודשים תמימים.

דקה לפני תום העונה הרביעית, התנדבו כותבי מגפון להגיד מה זה 'האח הגדול' בשבילם. לא מעטים מצוות העיתון לא יכלו להצטרף למשימה הזו מסיבה פרוזאית: הם לא צפו באף פרק מהריאליטי הכי שנוי במחלוקת, הכי סוחף רייטינג, הכי טעון. הכי.

מחר בבוקר, יתעוררו החמישה למציאות חדשה. עירית קליינר פז, בעלת טור במגפון, הייתה הפסיכולוגית של העונה הראשונה של האח הגדול. היא יודעת בדיוק  מה היא שחה כשהיא מדברת על הנפילה המצפה לדיירים מחר, אולי מחרתיים: "הקושי הגדול של היום שאחרי. הרגע הזה של היציאה מהבית, עם האופוריה, ולאחריו צניחה מאוד קשה למציאות האפורה. רמת הציפיות שהם מפתחים, גם אם מדובר באדם הכי שפוי ושקול היא מטורפת. לציפיות הללו נעשה בילד-אפ של ההפקה, הקהל, הפרסום הפתאומי, העיתונאים- שכולם מטפחים בדייר את התחושה שהחיים שלו הולכים להשתנות רדיקלית, וכשהוא מסתכל אחר כך: זה לא קורה. הוא צריך להתמודד עם כל הבעיות שהיו לו קודם. החיים לא משתנים. זה שוק. ממה שראיתי, אנשים לא מצליחים להתכונן באמת ל build-up ולנפילה. מה שהם יודעים מראש, עוד לפני שנכנסים לבית, ומה שהם חווים באמת, זה לא אותו דבר".

היום ראתה אור "המשימה האחרונה". דיירי הבית שהחזיקו מעמד עד הגמר קיבלו משימה: כתיבת ועריכת עיתון. העיתון 'ישראל היום' פרסם את ה"עיתון" שלהם, שהוא, בעצם, שורת ראיונות שערכו דיירי הבית אחד עם השני.

בראיונות אלה, קותי מספר לשרי: "את בית הספר האמיתי עשיתי ברחוב. כל מה שאני יודע עכשיו זה חוכמת חיים.. אני רוצה להופיע בטלוויזיה. להצחיק…(ההורים שלי) יראו שאני מצחיק. שאני לא טיפש". שרי מספרת לתמיר ורדי: "אף פעם לא הצלחתי להגיע למשהו גדול בחיים, בטח שלא תיארתי לעצמי שאגיע לגמר". סער, שבא עם אג'נדה פוליטית שמאלית רדיקלית והצהיר לאורך כל הדרך, במין רציונליזציה, שהאח הגדול זה זבל, אמר ליאנה: "אני בוחן את הגבולות של עצמי" ויאנה אמרה לקותי: "לפני הכניסה חששתי שלא יאהבו אותי בבית" ותמיר אומר לסער: "אחד הפחדים הגדולים שלי ב'האח הגדול' היה בהתמודדות עם האנשים. בכל מקום שאליו הלכתי..הסתכלו עלי תמיד באופן מוזר, אחר שונה..הבנתי שצריך לעכל אותי. אני לא בן אדם רגיל" :
יש משהו משותף בכל הוידויים האלה שחושפים איזו חולשה, חשש וחרדה שעלולים, אם לשפוט על פי חוות דעתה של קליינר פז, להתממש. למה, בכלל, נכנסים אנשים מרצון לבית האח הגדול? : "חלק מונעים מרצון לקדם את הקריירה, חלק ממניעים יותר פסיכולוגיים שהם לא תמיד מודעים להם. עבור אנשים אלה, התפנית בעקבות מציאות מתסכלת בחוץ היא הכי מסוכנת. הם נמצאים בסכנה הכי גדולה להתרסק. אם מישהי רוצה, למשל, להיות דוגמנית, זה בסדר, אבל כשיש פנטזיה של סינדרלה, זה נורא מסוכן: אז עלולים לכעוס על ההפקה, לכעוס על העולם, לשקוע בדכאון. זו סכנה לשלמותם הנפשית" אומרת עירית, שלדעתה, הכי בריא לבוא לתכנית מתוך הסתכלות של חווייה נקודתית, כמו נסיעה לחו"ל, שיודעים שהיא תגיע לקיצה.

טובי פולק , עורך מגפון, כתב מאמר בגנות האח הגדול: קבלו את "ההפקה" – האלוהים החדש: "אני מתעב את הז'אנר המכונה "ריאליטי".. מציאות כן – אבל מציאות של טלוויזיה. ומציאות של טלוויזיה היא ממש לא החיים. היא טלוויזיה. והכי גרועה, הכי מתועבת, הכי מבחילה – היא התפלצת הקרויה האח הגדול. מי שחושב שדמעה או זיעה או כאב או שמחה היא אכן מציאות אותנטית, כאשר האדם המצולם נמצא לכאורה לבדו מול איתני הטבע – ואתם דומעים יחד איתו ושותפים לכאבו או שמחים בשמחתו  כשאתם על הספה בבית – אתם באמת לא חיים על הפלנטה הזאת. והרי בשביל שתקבלו את התמונה האותנטית הזאת, סביב אותה דמעה או אגל זיעה, מתגודדים עשרות ואולי מאות אנשים; המולה גדולה, כבלים, גנרטורים, קייטרינג, מצלמות, זרקורים, מיקרופונים, אנשי הפקה, צוותים עצומים, ניידות שידור, משאיות ציוד, איפור, במאים, עוזרים, נערות מים… ממש מציאות. בדיוק מציאות. אז מה זה החארטה הזה? איך בדיוק הפקת טלוויזיה שעולה מיליונים יכולה להיות "מציאות"?

את האח הגדול מכנה פולק "התוכנית הכי דורסנית של הזכיין הכי דורסני בערוץ הכי דורסני" שבה, "הכל מתחיל ונגמר ב"הפקה". ל"הפקה" יש חיים משלה. אין לי שם מפורש, אין לה פנים ואין לה קול. היא אמורפית. היא דמונית. היא החלק הגדול יותר מכל סכום חלקיו…"ההפקה" ניצחה את הטלוויזיה. את האמנות. את התרבות. את הפאן. את ההנאות הפשוטות. את החיים עצמם. העולם שבו שולטת "ההפקה", הוא עולם שבו התגשמה הנבואה המקאברית ביותר של ג'ורג' אורוול, שתרם לאנושות את צירוף המילים שהוליד את המפלצת  הכי גדולה של "ההפקה": את האח הגדול".

שרית פרקול, עורכת ערוצי יחסים, חברה וסביבה, מתייחסת לעונה הרביעית המסתיימת היום: "האח הגדול של השנה היה משמים, אפילו יחסית לשנה שעברה. מרגע שהעיפו את שתי הדוסיות הקולניות, את תחליף-שייקה-מהגששים ואת ההומו הססגוני, נשארנו בעצם עם אנשים רגילים, שמשחקים בבובת ברבי אחת. ככל שניסיתי לעקוב אחר היחסים בין יאנה לקותי, לא הצלחתי למצוא דפוס מוגדר. היה נעים לצפות בהם, לעיתים, במיוחד להאזין למונולוגים הקורעים של קותי ולראות את התפרצויות הנישוקים של יאנה, אבל אי אפשר היה ללמוד כלום עליהם, או על הקשר ביניהם, אם בכלל יש קשר כזה.

אשר לבובת הברבי, חשיבותה היא בעיקר בהיותה קריקטורה: קריקטורה על יחסים וקריקטורה על איברים נשיים. הצורך הכפייתי שלה בכיבוש והשפטה גורפת של כל משתין בקיר והתוספות המלאכותיות שלה הראו, בדרך השלילה, מה לא כדאי לעשות". הנבחר של שרית פרקול הוא אותו אחד שגם בחר בעצמו: קותי.

המשימה הכי מצחיקה: משימת הקיבוץ, במיוחד החליבה, שהוציאה את הסצינות ההזויות ביותר. והמשימה הכי סוחטת דמעות: תקועים בשלג ומקבלים ד"ש מהבית.

לסיכום: רוצים עוד עונת VIP", אומרת שרית פרקול.

עמית קרטס בנין, רכזת הכתבים של מגפון ועורכת ערוץ הבריאות, אומרת: "האמת, אני ממש לא יכולה לצפות בזה ונמנעת לפעמים אפילו לזפזפ לערוץ 2, כדי לא לצפות בקדימונים. ניסיתי לצפות, כמה פעמים, בתכניות הראשונות, וזה שעמם אותי עד מוות, למרות שאני מבינה שכמה מהאנשים הקרובים לי ביותר נהנים מזה ומגלים שם תובנות חברתיות ואנושיות.

מציצנות מעולם לא גרמה לי הנאה ואני מודה שחיי וחיי חבריי ומשפחתי מעניינים אותי יותר. צפייה בזה, בעיני, היא בזבוז זמן בהייה טוב, והיא מעלה בי, במקרה הטוב,  מחשבות קודרות על מהותם של האנשים בחברה בה אני חיה.

במקרה הגרוע, זה מעלה מחשבות ג'ורג' אורווליות על האופן שבו מתנהלת החברה וכיצד המשאבים האנושיים של רבים מאיתנו מוסטים מהדברים החשובים באמת – יצירה, אהבה, עבודה, מעורבות של אמת בחברה בה אתה חי.

צפיתי לאחרונה בסרט "משחקי הרעב", ששובה את דמיונם של מיליוני ילדים. יש שם הדגמה בוטה, עד אבסורד, של משחק ריאליטי בחסות הדיקטטורה השלטת. כמובן שלא המצאנו שום דבר חדש. קיסרי רומי כבר הדגימו לנו, איך משתמשים בשיטות של הפרד ומשול, "לחם ושעשועים" וקרבות גלדיאטורים כדי להפנות לשם את יצרי  ההמון ולהבטיח את שלטונם חסר המעצורים".

* * * 

הביקורת מוטחת, מטבע הדברים, בעיקר נגד חברת קשת וההפקה של האח הגדול (טדי הפקות). עירית קליינר פז, שהייתה פעם בתוך הסרט הזה, בעונה הראשונה, אומרת: "לא הבנתי אז לתוך מה אני נכנסת. כשהייתי שם, תמכתי באנשים, טיפלתי באנשים. לא השתמשנו אז בתרופות. אני פסיכולוגית ואסור לי להשתמש בתרופות. אחרי העונה הזו בחרתי לא להמשיך. הרגשתי שהאחריות כבדה מדי". למרות זאת, היא דוחה את הביטוי 'ציניות של ההפקה' גם אם היא מודה שההפקה עושה שימוש באנשים לצורכי רייטינג: "זו תעשיית הבידור שנועדה לעשות כסף. אין מקום להשלות את עצמנו. הם עובדים קשה מאוד בבימוי, בעיצוב, בתכנון משימות. משתמשים בבני אדם, אבל זה לא שיש זדון. אפשר להגיד שיש אמצעים שמקדשים מטרה לא כל כך ערכית, אלא מסחרית. אותי מפתיע מה אנשים כל כך מופתעים: התכנית הזו היא צינית במהותה. יש איזו התחסדות של הציבור שיודע שמדובר בז'אנר שמשתמש באנשים בצורה ספציפית".

ואנחנו נאמר לסיכום: הגרביונים הזוהרים של אביבית, הבכי הקורע שלה סביב התביעה הילדותית לתוספות שיער, עפעופי הריסים שלה. היופי של יאנה. האניגמה של ההתאהבות שלה בקותי, הדיבור הפלגמטי של קותי שהסתיר מאחוריו הרבה אמירות שנונות (הוא לא טיפש, תזכרו), האבחון העצמי שעשה לעצמו תמיר, כמי שמשתמש באיזמל חד ומכוון אותו לעצמו , ההתנהגות הסובלנית והאינטליגנציה של של סער, העיצוב המז-ע-זע של בית האח: ראינו שם המון פלסטיק נוצץ. לעתים הסתנוורנו, לעתים צחקנו, ובעיקר התביישנו להודות שאנו צופים בכך.

להתראות בעונה הבאה.