Skip to content

על חטא הכ"ט

לא היינו חוגגים במצובה (הקיבוץ בו נולדתי ובו אני מתגורר גם היום) את תקומת העם בארצו, מכיוון שאזור הגליל המערבי לא נכלל במדינת ישראל שעמדה לפרוץ כעבור חצי שנה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

לידתה של מדינת ישראל הייתה מעין 'לידת עכוז' משונה.. הרי לא סביר לציין תאריך המורכב מאותיות עבריות (כ"ט) ושם חודש לועזי (נובמבר) כציון דרך היסטורי. ניתן היה להסתפק בתאריך הלועזי בו התקבלה באו"ם תכנית החלוקה – 29.11.1947 או לחלופין לציין את המועד העברי- י'ז בכסלו תש"ח. מלבד התאריך השגור בפי כל הוחמצה  ההזדמנות ההיסטורית לחלוקת הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית, כפי שגרסה ההחלטה באומות המאוחדות. לזכותנו ייאמר שהיו אלו המדינות הערביות שהתנגדו לכך ולא יישמו הלכה למעשה את פתרון שתי המדינות והפיכת ירושלים וסביבתה לעיר הנמצאת תחת פיקוח בינלאומי , אבל מצד שני לא היינו חוגגים במצובה (הקיבוץ בו נולדתי ובו אני מתגורר גם היום) את תקומת העם בארצו, מכיוון שאזור הגליל המערבי לא נכלל במדינת ישראל שעמדה לפרוץ כעבור חצי שנה.

צילום ועריכה (ארכיון הכנסת)

בימים האחרונים הרהרית ביני לבין עצמי: במידה והצבעה דומה הייתה מתרחשת כיום בעיצומה של המלחמה הצודקת יותר בתולדותינו, היו תוצאותיה שונות בתכלית. מרבית המדינות 'רודפות הצדק' והעוטות כסות הומניטרית מזויפת, היו מצביעות נגד הקמת מדינת ישראל . די לראות את התפלגות התומכות והמתנגדות ב-1947 כדי להסיק שמצבנו בשנת 2023 רע ומר מבחינה מדינית ואלמלא וטו אמריקאי לא היתה לנו זכות קיום בחבר העמים. המדינות שהצביעו נגד הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית פלסטינית היו (בדומה להיום) איראן, אפגניסטן, לבנון, מצרים, סוריה, ערב הסעודית, עירק, קובה, תימן החוטית ולצדן הודו, יוון. על צד  הבעד נמנו מדינות פרו ציוניות שהפכו לפרו פלסטיניות כמו איסלנד, דנמרק, שוודיה, ברית המועצות, נורבגיה, קנדה, ברזיל ועוד. נמנעו 'אוהבות ישראל' כמו סין, אתיופיה, קולומביה, מקסיקו ועוד. אכן עסק ביש. מה עוד יוכל לשכנע את 'העולם כולו נגדנו' שהפעם הצדק והמוסר לצדנו ולא אנחנו אלו שטבחו, שרפו, אנסו, בזזו, חטפו נשים, קשישים וטף? כנראה שדבר לא יוכל לעשות זאת וגם לא סרטוני הזוועות שכמותם לא ראתה עין אנוש.

כ'ט-בנובמבר-ריקודי הורה ברחובות (צילום: אתר הכנסת)

בתקווה לימים יפים יותר ולחזרת כולם לביתם, ואני מתייחס גם לחטופות ולחטופים וגם למפונים באשר הם. ומעניין לעניין באותו עניין.. מאז תחילת המלחמה בעוטף עזה וברצועה פונו רבים מתושבי הישובים סמוכי הגדר ועד  למרחק שלושה קילומטרים  מבתיהם, ואף מרוחקים יותר התפנו על דעת עצמם מחשש שהחיזבאללה ימטיר טילים ארוכי טווח ורקטות לעבר האזור ואף ינסה לבצע חדירות לבתי התושבים. אחורה לזמן, אמצע שנת 1948, וילדים ונשים כמו גם קשישים מיישובי הגליל המערבי בדומה לישובים בגוש עציון ובנגב, מתפנים למשך חצי שנה לאזור שאינו מאוים במצור או בכיבוש. הגברים נותרו לשמור על הקיבוצים והמושבים מפני הפורעים שצרו עליהם. אז עוד ניטש ויכוח האם אמנם צריך לנטוש את הבית על יושביו אבל המדינה שבדרך  הכריעה לטובת הפינוי. טבנקין וראשי הקיבוץ המאוחד התנגדו נחרצות לפינוי, גם אם המחיר יהיה נפילת הישוב. האירועים המחרידים  בעוטף עזה, שלא היו כמותם, לבטח שימשו תמריץ לפינוי המלא של יישובי הגדר. לא ברור עדיין כיצד ישובו ילדים והורים לגבולם והאם יהיו כאלו שיעזבו למחוזות בטוחים יותר, אבל 75 שנה לא שינו את ההתנהלות בשעת איום על שלום הציבור והמקום. הפינוי הוא רע הכרחי והשיבה הביתה הכרחית רק כשהאיום מוסר. ממש כמו בימי קום המדינה. השקט הוא רפש אבל גם טוב לנפש.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן