איזה מין שחקניות

הדרת נשים בקולנוע? כן, אבל לא מה שאתם חושבים: האמת העירומה על תפקידן של השחקניות בסרטים של הוליווד מאת נגה פסו כמעט עשור עבר ואני עדיין זוכרת את האירוע הטראומטי שבו צפיתי בסרט "דבר אליה" של אלמודובר. כדי להוסיף לדרמה המביכה של גבר ששוכב עם גופה, בדיוק בשלב הזה של הסרט, החבר שלי דאז יצא מהאולם […]

איזה מין שחקניות

הדרת נשים בקולנוע? כן, אבל לא מה שאתם חושבים: האמת העירומה על תפקידן של השחקניות בסרטים של הוליווד מאת נגה פסו כמעט עשור עבר ואני עדיין זוכרת את האירוע הטראומטי שבו צפיתי בסרט "דבר אליה" של אלמודובר. כדי להוסיף לדרמה המביכה של גבר ששוכב עם גופה, בדיוק בשלב הזה של הסרט, החבר שלי דאז יצא מהאולם […]

הדרת נשים בקולנוע? כן, אבל לא מה שאתם חושבים: האמת העירומה על תפקידן של השחקניות בסרטים של הוליווד

מאת נגה פסו

חיקוי לא מוצלח. סטון ב"אינסטינקט בסיסי 2"

כמעט עשור עבר ואני עדיין זוכרת את האירוע הטראומטי שבו צפיתי בסרט "דבר אליה" של אלמודובר. כדי להוסיף לדרמה המביכה של גבר ששוכב עם גופה, בדיוק בשלב הזה של הסרט, החבר שלי דאז יצא מהאולם והשאיר אותי לשבת המומה לצד הוריו המזועזעים, שאותם פגשתי בפעם הראשונה.

השימוש במיניות האישה החל בשנות הארבעים של המאה הקודמת, עם המצאת הז'אנר המכונה  "סרט אפל", הלא הוא ז'אנר ה"פילם-נואר". הז'אנר, שהיה נפוץ מאוד באותה תקופה, הציג את האישה בסרטים כ"פאם פאטל" (בתרגום מצרפתית: "האישה הקטלנית", דמות שניזונה מדמותה המיתולוגית של  הלילית).

תפקידן של הנשים בסרטי ה"פילם-נואר" היה לפתות ולהשתמש בגופן על מנת להערים על הגברים, להגן על עצמן ולהסתיר את הרוע שלהן. תכונותיהן בסרטים היו: מפתות, ערמומיות, מניפולטיביות, ולכן גם מסוכנות.

השימוש במיניות האישה הגיע אולי לשיא בסרט "אינסטינקט בסיסי", שבו כמה בלשים חוקרים את שרון סטון בנוגע לרצח, כשלמעשה הם חוקרים את גופה. זוהי סצנת שילוב הרגלים המפורסמת, שבה רואים-לא רואים את איבר מינה של הגברת סטון. למרבה הצער נראה כי בזכות רגע פרובוקטיבי זה, החלה השחקנית להצליח בהוליווד.

כדי לרענן את זיכרוננו, זו הסצנה שהקפיצה את הקריירה של סטון:

קשה מאוד להפריד בין המשחק המעולה של סטון לבין נתוניה החיצוניים והמעשה הפרובוקטיבי שהניע את קריירת המשחק שלה. אך בניגוד לסטון, שחקניות רבות זוכות להצלחה בעיקר בשל המראה שלהן, המיניות שהן מקרינות על המסך והכישרון להתפשט בטבעיות; חשיבותה של יכולת המשחק מתגמדת.

"אינסטינקט בסיסי" הוא רק דוגמה לתופעה, שעדיין רווחת בתעשייה ההוליוודית. הסרט מייצג את המחקר שפורסם בעיתון "לוס אנג'לס טיימס", לפיו רוב הסרטים פורשים בפנינו עולם של גברים ושל "הדרת נשים". זוהי גם תמונת מצב המבטאת את היחס בין גברים לנשים בעיר המלאכים.

נטלי פורטמן, זוכת האוסקר ("ברבור שחור"), ישראלית מירושלים, הופיעה בעירום נועז בסרט "מלון שבלייה". הקריירה של פורטמן, שחקנית מוכשרת ומוערכת, לא נבנתה על התערטלות, אבל קשה לומר שהעירום והסקס הזיקו לקידום שלה בעולם הסרטים התובעני המנוהל בעיקר על ידי גברים.

פורטמן וג'ייסון שוורצמן ב"מלון שבלייה":

אולי כתגובת נגד לקולנוע הגברי נולד ז'אנר נוסף, שנקרא "פילם דה פאם". בז'אנר זה האישה היא גיבורת הסרט, ובניגוד ל"פילם נואר" האפל, כאן האישה יכולה להסתדר לבדה, גם אם היא בעולם של גברים.

מגמה דומה יש בסרטים כ"ארין ברוקוביץ" עם ג'וליה רוברטס ואפילו בסרט המצויר "מולאן" שבהם האישה היא הגיבורה החזקה, כמעט סופר-וומן שעומדת מול כל הקשיים, גם מול הקשיים המגזריים שעולם הגברים מציב בפניה.

ג'וליה ארין ברקוביץ'

האמת העירומה היא, שעירום נשי יכול להיות יפה ולגיטימי, אבל אם נניח את הקלפים על השולחן, במקרים רבים הוא נעשה אך ורק לצורך סיפוק תאוות הצופה, כלומר  רייטינג. מה עוד שבגלל השימוש הנרחב בעירום נשי בסרטים, מוצבים סטנדרטים נוקשים לשחקניות, יותר מאשר לשחקנים. 

אף ששיערו הלבן של ריצ'רד גיר בן ה-62 נחשב לסקסי, קמטים בפניה של שחקנית יגרמו לאחת מן השתיים: היא תפסיק לקבל תפקידים או שתקבל תפקידים מאוד לא זוהרים, לפעמים אפילו מבזים, של סבתא בטרם עת. חלק מהשחקניות אולי יעדיפו להפסיק לשחק מבחירה. 

בשנות העשרים היו סרטים אילמים ובמקום קולנוע היה ראינוע. בראינוע היו המשחק וההבעה העיקר. גם היופי והפנטזיה מכרו כרטיסים, אבל לא כמזון מהיר להורמונים. אגב, השנה מועמד לאוסקר, בקטגוריית הסרט הזר, סרט אילם בשחור לבן בשם "2011".



על אף החיבה לסרטים של פעם, אנחנו חיים היום בעולם אחר, שבו הכול גלוי והסקס הוא מרכיב חשוב בשיקוליהם של המפיקים, שרוצים, בצדק מבחינתם, למלא את הקופות.

השאלה האמיתית היא לא איך דמות האישה ברוב הסרטים ההוליוודיים משפיעה על השחקניות ועל התנהלותן במקצוע, אלא איך היא משפיעה עלינו, הצופים, ועל הדרך שבה אנו מתייחסים לגיבורות על המסך.

הדרת נשים בקולנוע? כן, אבל לא מה שאתם חושבים: האמת העירומה על תפקידן של השחקניות בסרטים של הוליווד

מאת נגה פסו

חיקוי לא מוצלח. סטון ב"אינסטינקט בסיסי 2"

כמעט עשור עבר ואני עדיין זוכרת את האירוע הטראומטי שבו צפיתי בסרט "דבר אליה" של אלמודובר. כדי להוסיף לדרמה המביכה של גבר ששוכב עם גופה, בדיוק בשלב הזה של הסרט, החבר שלי דאז יצא מהאולם והשאיר אותי לשבת המומה לצד הוריו המזועזעים, שאותם פגשתי בפעם הראשונה.

השימוש במיניות האישה החל בשנות הארבעים של המאה הקודמת, עם המצאת הז'אנר המכונה  "סרט אפל", הלא הוא ז'אנר ה"פילם-נואר". הז'אנר, שהיה נפוץ מאוד באותה תקופה, הציג את האישה בסרטים כ"פאם פאטל" (בתרגום מצרפתית: "האישה הקטלנית", דמות שניזונה מדמותה המיתולוגית של  הלילית).

תפקידן של הנשים בסרטי ה"פילם-נואר" היה לפתות ולהשתמש בגופן על מנת להערים על הגברים, להגן על עצמן ולהסתיר את הרוע שלהן. תכונותיהן בסרטים היו: מפתות, ערמומיות, מניפולטיביות, ולכן גם מסוכנות.

השימוש במיניות האישה הגיע אולי לשיא בסרט "אינסטינקט בסיסי", שבו כמה בלשים חוקרים את שרון סטון בנוגע לרצח, כשלמעשה הם חוקרים את גופה. זוהי סצנת שילוב הרגלים המפורסמת, שבה רואים-לא רואים את איבר מינה של הגברת סטון. למרבה הצער נראה כי בזכות רגע פרובוקטיבי זה, החלה השחקנית להצליח בהוליווד.

כדי לרענן את זיכרוננו, זו הסצנה שהקפיצה את הקריירה של סטון:

קשה מאוד להפריד בין המשחק המעולה של סטון לבין נתוניה החיצוניים והמעשה הפרובוקטיבי שהניע את קריירת המשחק שלה. אך בניגוד לסטון, שחקניות רבות זוכות להצלחה בעיקר בשל המראה שלהן, המיניות שהן מקרינות על המסך והכישרון להתפשט בטבעיות; חשיבותה של יכולת המשחק מתגמדת.

"אינסטינקט בסיסי" הוא רק דוגמה לתופעה, שעדיין רווחת בתעשייה ההוליוודית. הסרט מייצג את המחקר שפורסם בעיתון "לוס אנג'לס טיימס", לפיו רוב הסרטים פורשים בפנינו עולם של גברים ושל "הדרת נשים". זוהי גם תמונת מצב המבטאת את היחס בין גברים לנשים בעיר המלאכים.

נטלי פורטמן, זוכת האוסקר ("ברבור שחור"), ישראלית מירושלים, הופיעה בעירום נועז בסרט "מלון שבלייה". הקריירה של פורטמן, שחקנית מוכשרת ומוערכת, לא נבנתה על התערטלות, אבל קשה לומר שהעירום והסקס הזיקו לקידום שלה בעולם הסרטים התובעני המנוהל בעיקר על ידי גברים.

פורטמן וג'ייסון שוורצמן ב"מלון שבלייה":

אולי כתגובת נגד לקולנוע הגברי נולד ז'אנר נוסף, שנקרא "פילם דה פאם". בז'אנר זה האישה היא גיבורת הסרט, ובניגוד ל"פילם נואר" האפל, כאן האישה יכולה להסתדר לבדה, גם אם היא בעולם של גברים.

מגמה דומה יש בסרטים כ"ארין ברוקוביץ" עם ג'וליה רוברטס ואפילו בסרט המצויר "מולאן" שבהם האישה היא הגיבורה החזקה, כמעט סופר-וומן שעומדת מול כל הקשיים, גם מול הקשיים המגזריים שעולם הגברים מציב בפניה.

ג'וליה ארין ברקוביץ'

האמת העירומה היא, שעירום נשי יכול להיות יפה ולגיטימי, אבל אם נניח את הקלפים על השולחן, במקרים רבים הוא נעשה אך ורק לצורך סיפוק תאוות הצופה, כלומר  רייטינג. מה עוד שבגלל השימוש הנרחב בעירום נשי בסרטים, מוצבים סטנדרטים נוקשים לשחקניות, יותר מאשר לשחקנים. 

אף ששיערו הלבן של ריצ'רד גיר בן ה-62 נחשב לסקסי, קמטים בפניה של שחקנית יגרמו לאחת מן השתיים: היא תפסיק לקבל תפקידים או שתקבל תפקידים מאוד לא זוהרים, לפעמים אפילו מבזים, של סבתא בטרם עת. חלק מהשחקניות אולי יעדיפו להפסיק לשחק מבחירה. 

בשנות העשרים היו סרטים אילמים ובמקום קולנוע היה ראינוע. בראינוע היו המשחק וההבעה העיקר. גם היופי והפנטזיה מכרו כרטיסים, אבל לא כמזון מהיר להורמונים. אגב, השנה מועמד לאוסקר, בקטגוריית הסרט הזר, סרט אילם בשחור לבן בשם "2011".



על אף החיבה לסרטים של פעם, אנחנו חיים היום בעולם אחר, שבו הכול גלוי והסקס הוא מרכיב חשוב בשיקוליהם של המפיקים, שרוצים, בצדק מבחינתם, למלא את הקופות.

השאלה האמיתית היא לא איך דמות האישה ברוב הסרטים ההוליוודיים משפיעה על השחקניות ועל התנהלותן במקצוע, אלא איך היא משפיעה עלינו, הצופים, ועל הדרך שבה אנו מתייחסים לגיבורות על המסך.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן