האח הגדול מציג: הקלות הבלתי נסבלת שבה מהנדסים בני אדם

תוכנית הריאליטי של ערוץ 2 שברה השנה שיאים חדשים בחוסר טעם ונעשתה דומה יותר ויותר למעבדה משוכללת, שבה מהנדסים אנשים כדי להשביח את הפורמט ולהעלות את הרייטינג. משתתפים "רגילים" כבר לא מעניינים. תנו לנו אנשים עם לקויות פיזיות או רגשיות, שיתמודדו עם קשיים גדולים יותר, תובעניים יותר ומגרים יותר. אתה יודע איך אתה נכנס למחנה ההסגר, אינך יודע איך אתה יוצא. האם המחלה שנקראת "הפרעת חשיפה" כבר מסתובבת בינינו?

האח הגדול מציג: הקלות הבלתי נסבלת שבה מהנדסים בני אדם

תוכנית הריאליטי של ערוץ 2 שברה השנה שיאים חדשים בחוסר טעם ונעשתה דומה יותר ויותר למעבדה משוכללת, שבה מהנדסים אנשים כדי להשביח את הפורמט ולהעלות את הרייטינג. משתתפים "רגילים" כבר לא מעניינים. תנו לנו אנשים עם לקויות פיזיות או רגשיות, שיתמודדו עם קשיים גדולים יותר, תובעניים יותר ומגרים יותר. אתה יודע איך אתה נכנס למחנה ההסגר, אינך יודע איך אתה יוצא. האם המחלה שנקראת "הפרעת חשיפה" כבר מסתובבת בינינו?

תוכנית הריאליטי של ערוץ 2 שברה השנה שיאים חדשים בחוסר טעם ונעשתה דומה יותר ויותר למעבדה משוכללת, שבה מהנדסים אנשים כדי להשביח את הפורמט ולהעלות את הרייטינג. משתתפים "רגילים" כבר לא מעניינים. תנו לנו אנשים עם לקויות פיזיות או רגשיות, שיתמודדו עם קשיים גדולים יותר, תובעניים יותר ומגרים יותר. אתה יודע איך אתה נכנס למחנה ההסגר, אינך יודע איך אתה יוצא. האם המחלה שנקראת "הפרעת חשיפה" כבר מסתובבת בינינו?  

ביקורת טלוויזיה / נטע דנציגר

להעלות את סף הריגוש של הצופים. טקס הסיום הזחוח של "האח הגדול", אמש. צילום מהמסך

עכשיו כשזה נגמר, אולי מותר להגיד שבעונה האחרונה של "האח הגדול" היה משהו עצוב במיוחד. אני מודה שלא צפיתי בקביעות, ספגתי את הנשורת הגרעינית שהתוכנית הזאת הפיצה גם בלי לצפות בה ישירות. אודה ואתוודה שבעונה הראשונה התמכרתי לשִפרה, שהיתה ועודנה מקסימה בעיני. אפילו סימסתי. בין העונה הראשונה לזו האחרונה קרה משהו.

העונה האחרונה מטרידה אותי משתי בחינות: מבחינת הצופים ומבחינת המשתתפים. איני תמימה. אני יודעת שריאליטי הוא מצרך חם ומבוקש בתעשיית הטלוויזיה כבר כמה שנים, ושהוא הופך למבוקש יותר בכל רגע.

מה שמטריד אותי הוא מה קורה לנו ברגע שאנחנו צורכים יותר ויותר מהחומר הזה? ממש כמו בצריכה של תרופות, למשל פסיכיאטריות, לפעמים אנחנו מפתחים עמידות. צריך להגדיל לנו את המינון. אנחנו הופכים קהים, צריך להחליף לנו את התרופה למשהו חזק יותר.

ואם העונה הראשונה של "האח הגדול" בישראל, בעיקר בגלל שִפרה שסרגה סוודר לעץ, היתה מקסימה כמו שאכטה מתוקה של ג'וינט, או מינון נמוך של פרוזאק לתל אביבי המצוי, הרי שעם השנים הפכה "האח הגדול" לקטמין (בשימושו הווטרינרי – חומר טשטוש ומשכך כאבים לסוסים).

אט אט החלו להכניס לבית אנשים לקויי שמיעה, לקויי ראייה, נמוכי קומה, חולי טורט, מאותגרי לשון וחולת סיליקון. למה? כי אנשים "רגילים" כבר לא עניינו אותנו מספיק. סתם רומנטיקה וסריגה או ריבים עדתיים הם לחם. אבל לחם, כולם יודעים, זה בסיסי ובסיסי זה לחלשים.

האם המחיר היה שווה? קותי סבג, הזוכה הגדול

הזכיינית "קשת" הלכה ושיכללה את המנגנון שלה, והמלהקים התאמצו יותר. גם התוכניות עצמן הפכו להיות משוכללות יותר, מפוארות יותר, ולא נעים לי להגיד, אבל מהונדסות יותר. לא נעים לי להגיד שהנדסה גנטית זה קונספט שמפחיד אותי. ומה שקורה ב"אח הגדול" הוא פשוט הנדסה אנושית. ולא בכבשים או בתינוקות שעוד לא באו לעולם (שגם זה לא עניין פעוט כמובן) אלא באנשים חיים, בוגרים. הנדסה אנושית למען השבחת הפורמט.

בעידן שמקדש חשיפה, שדבר בו אינו נשאר פרטי, אין עוד לגיטימציה לרצון לשמור סוד או לא להיחשף. מוזיקאים מעולים מצטרפים לתוכניות ריאליטי, זו כבר לא מילה גסה, דוגמניות רצות למיליון כדי לקבל קמפיין וכולם רוצים להתפרסם, זה כבר לא חדש.

בשביל סתם מידע "אישי" – אימא לא אהבה אותי, גדלתי בעוני, היה לי ממש קשה לצאת מהארון, אני נמשכת רק לגברים עם מיליון בבנק – בשביל זה אנחנו כבר לא נשב דבוקים לטלוויזיה ובטח שלא נסמס. תנו לנו יותר

אנחנו חיים בעולם שאין בו כמעט פרטיות. יש סטטוסים בפייסבוק ויש טוויטר ויש בלוגים. החשיפה היא מיידית ונוחתת היישר לאייפון שלנו. אני יודעת מה כל אחד מאלף החברים שלי אכל לארוחת הצהריים, מי נפרדה מהחבר שלה לפני שעתיים, מי קיבל דו"ח ולכן הוא עצבני, באיזו מסיבה היא היתה כי העלו תמונות ותייגו וכו'.

מאחר שכל אחד מאיתנו הפך להיות צומת סואן וגדוש בהמוני פיסות מידע לכאורה אישיות, גם אלו כבר אינן מגרות אותנו יותר. האח הגדול של החיים שלנו, שהוא החיים של כולנו (חוץ מאותם בודדים שלא פתחו חשבון פייסבוק או טוויטר) מלווה אותנו באופן יומיומי.

לכן, בשביל סתם מידע "אישי" – אימא לא אהבה אותי, גדלתי בעוני, היה לי ממש קשה לצאת מהארון, אני נמשכת רק לגברים עם מיליון בבנק – בשביל זה כבר לא נשב דבוקים לטלוויזיה, ובטח שלא נשלח יד לארנק או נסמס. ושוב, כמו במקרה העמידות לתרופות, אנחנו רוצים עוד ועוד ועוד. "קשת" אם כן, לא אשמים, אנחנו ביקשנו והם רק מספקים את הדרישה. אבל מה קורה בעליית המדרגה הזאת? האם לא מספיק שסוגרים את האנשים בבית נעול? שמצלמים אותם בכל רגע נתון? לא.

חילק כדורים וגם התריע מפני הסכנות הגדולות האורבות למשתתפים. רבינוביץ'

המשימות והמצבים הנפשיים שהמתמודדים נאלצים להתמודד איתם מעונה לעונה הופכים להיות יותר אינטנסיביים ויותר תובעניים מבחינה רגשית. כמו כן, אנשים עם לקויות פיזיות או רגשיות יתמודדו עם קשיים גדולים יותר במצבים מסוימים.

הצופים רוצים לראות התפרצויות. הצופים רוצים לראות משברים. נכניס את האקס. האח הגדול מציע בדיקת היריון? נפריד את הזוג, ניתן משימה. עשירים מול עניים. אל תתקלחו. אל תאכלו. אל תישנו. מזכיר למישהו משהו? לכאורה, ניתן תרופות. לכאורה, נשכנע לקיים קשרים רומנטיים. לכאורה, נמליץ על זיון.

אם היו מספרים לי שבפרק הבא מישהו "ישכח" לסגור את הדלת ואופס, הכלב ברח והאח הגדול מזמין אליו לחדר את הבחור העיוור ואומר לו "נראה אותך מתמודד בלי כלב נחייה" – אני נשבעת שהייתי מאמינה. המניפולציה בבני האדם הלכה וגברה וההנדוס של היחסים בין הדיירים, בשם הבידור, הלך ונהיה בוטה.

אין עדיין מחקרים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים מקיפים על נפגעי ריאליטי, אבל בארצות הברית, שיש לה ותק בתחום, נרשמו כבר כמה התאבדויות. רק השנה זה קרה לאחד ממשתתפי "עקרות בית אמיתיות", וגם בישראל היה יותר ממקרה אחד  

אני לא יודעת אם זה הדוקטור או העורך הראשי שמושכים בחוטים, אבל האם זה מקרה שבעונה הזאת פרשו שלושה דיירים מרצונם החופשי (מספר שאין לו תקדים) ובמקביל התפוצצה פרשת סער שיינפיין והכדורים הפסיכיאטריים? נראה לי שלא.

אני מודאגת מהקהל שרוצה להסתכל על הדם ישירות ואפילו כבר לא מכסה את העיניים כדי להציץ דרך חרכי האצבעות. אני מודאגת שכל עוד יש רווח כספי, אף אחד לא יעצור. אני מודאגת שלא צריך יותר להיות מוכשר או לעבוד קשה כדי להיות משהו. שמספיק לתקוע אצבעות בתוך שוקולד, להניף רעמת סוס שהולחמה לראש ולעפעף בריסים עם סופר גלו לעבר המצלמה. "כוכב נולד" או אפילו "המירוץ למיליון" נראות לי פתאום כמו ה"אנה קרנינה" ו"המלחמה ושלום" של הריאליטי.

בעיקר אני דואגת לרווחתם של הדיירים. או בעצם הדיירים לשעבר. אין עדיין מחקרים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים מקיפים על נפגעי ריאליטי, אבל בארצות הברית, שיש לה ותק בתחום, נרשמו כבר כמה התאבדויות. רק השנה זה קרה לאחד ממשתתפי "עקרות בית אמיתיות", וגם בישראל היה יותר ממקרה אחד.

אלו דוגמאות קיצוניות כמובן, וגם אנשים אנונימים לגמרי עלולים להתאבד. הלוואי שרשימה זו תישאר מצומצמת ככל הניתן, אבל אין מנוס אלא להבין שהנזקים הנפשיים המצטברים, ככל שיעברו העונות, ככל שיתרבו הפורמטים וככל שיועלו סף הריגוש וסף הזעזוע – יהיו ודאי עצומים.

הטיעון המרכזי ומשיכת הכתף גם של רשתות הטלוויזיה וגם של הציבור הרחב הוא – "הם עושים את זה מרצונם". נכון, בפועל לא מצמידים אקדח לראשם. הם באים בכיף שלהם. אבל אני תוהה אם אנשים שנמצאים כבר בסיטואציה שקשה להם מדי, יודעים או מסוגלים לדעת מה טוב עבורם? האם הם באמת מסוגלים להיות אחראים לעצמם? או שמא הם בוטחים ביד שמאכילה אותם, זו שגם מלטפת אותם החוצה בשנייה שזה נגמר והם אינם רואים אותה עוד.

הצופים רוצים לראות התפרצויות. משברים. נכניס את האקס. האח הגדול מציע בדיקת היריון? נפריד את הזוג. אל תתקלחו. אל תאכלו. אל תישנו. מזכיר למישהו משהו? לכאורה, ניתן תרופות. לכאורה, נשכנע לקיים קשרים רומנטיים. לכאורה, נמליץ על זיון

חולים וחולות בהפרעת אכילה הם, במקרים רבים, מבוגרים שאינם רוצים לאכול. שיודעים ברמה השכלית שהם צריכים לאכול כדי לחיות, אבל לא רוצים. בית המשפט מחליט לפעמים בשבילם. הם מוזנים בכפייה. זו בעיה של דימוי. של תפיסה. אני תוהה האם המחלה שנקראת "הפרעת חשיפה" כבר מסתובבת בינינו?

האם תרבות הריאליטי על נגזרותיה, החשיפה המהירה, הפרסום, הקמפיינים והסיכוי הקלוש להשתתף בתוכנית בוקר בערוץ נישה, גורמת להרבה מאוד אנשים לאבד את עצמם במחיר החשיפה? האם אפשר כבר להכיר במחלת "הפרעת חשיפה" ב-DSM, התנ"ך של איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי? (ספר עב כרס אשר מפרט את שלל הפתולוגיות הנפשיות).

אחד המערכונים הכי טובים של "ארץ נהדרת", "הכירו את המלהק", שודר בדיוק לפני שנה ואמר לדעתי את הכול. איך אפשר לאבד את עצמך לגמרי בתוך הרצון המערפל הזה להיות מישהו לרגע. "מוכנה להיכנס להיריון וללדת בריאליטי? – כן!" "מוכנה להרביץ לקשישה? – כן!" "תדרוס את אשתך? – כן!" תסכימי להיות קאפו?-  בטח! שימותו כולם". מצחיק שהכול מגיע מ"קשת".

http://www.mako.co.il/tv-erez-nehederet/season8-articles/Article-85930e9ffea1f21006.htm

 

עוד בתרבות: הפסיכיאטר של האח הגדול פותח את הפה

וגם: ביקורת על הסרט "מים ואהבה"

3 Comments

  1. אבינועם
    4 באפריל 2012 @ 16:40

    יש בעיה בדרך את מציגה עובדות. את טוענת למשל שהוכנסו לבית "לקויי שמיעה, לקויי ראייה, נמוכי קומה, חולי טורט". ככל הידוע לי מדובר בחרש אחד, עיוור אחד, נמוך קומה אחד וחולה טורט אחד. אני מניח שתרצי להגיד שמדובר בצורת דיבור ולא בעובדות אחת לאחת, אבל זו צורת התנסחות לקויה במאמר שמתימר להתבסס על עובדות.
    והנה, את כותבת ש"אין עדיין מחקרים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים מקיפים על נפגעי ריאליטי, אבל בארצות הברית, שיש לה ותק בתחום, נרשמו כבר כמה התאבדויות." אם אין מחקרים, אז מה הטעם לכתוב בסוף "אבל" ואז לציין עובדות שלדבריך לא נחקרו. ומה הטעם, כשאין מחקרים, לקבוע ש"אין מנוס אלא להבין שהנזקים הנפשיים המצטברים, ככל שיעברו העונות, ככל שיתרבו הפורמטים וככל שיועלו סף הריגוש וסף הזעזוע – יהיו ודאי עצומים". ואיזה מקרי התאבדות של "יותר מאחד" היו בישראל. המקרה האחרון (המתחבר לתוכנית "שלוש") לא שייך לתוכנית לדבריהם של בני משפחה. אולי הם טועים או מטעים, אבל איך את יודעת. לא ראוי להבהיר איך את יודעת כשאת טוענת על סיבת התאבדות של משתתף ריאליטי?
    בדרך כזו ניתן לטעון כל מה שרוצים, כולל דבר והיפוכו.
    והנה, עוד משפט – "לכאורה, ניתן תרופות. לכאורה, נשכנע לקיים קשרים רומנטיים. לכאורה, נמליץ על זיון". את משחקת כאן בעובדות באמצעות "לכאורה", כאילו את לא אומרת את זה בוודאות, אבל, בפועל אומרת וגם אומרת. וגם אם אלו עובדות, נראה שאין לך ידע כלשהו מעבר לתוכנית מספר 2. ואלו רק דוגמאות.
    את גם מתעלמת מחופש הבחירה של המשתתפים. את כותבת כאילו חופש הבחירה שלהם לא שווה הרבה לעומת שיקול הדעת שלך. בעייתי. בעיקר מבחינה ערכית.
    בסך הכל את טוענת כאן טענה לגיטימית שמרבים לשמוע אותה, במיוחד לאחרונה, אבל יש לבסס את הטענה על עובדות בדוקות ולא על משחקי ניסוח על פיהם מה שלא עובדה הוא בעצם עובדה.

  2. מרינה גולדשטיין
    3 באפריל 2012 @ 19:37

    מסכימה עם כל מילה.

    את יודעת, אפילו העיניין שכל פעם זוכה בחור מיסכן, אומלל, בעדיפות כזה שמדבר עם ח' ו ע'…ואני לא מדברת אפילו על גיזענות…זה פשוט סיגנון השפה, ולא בחורה, לא משנה איזה, רק מראה על סוג המסמסים…
    זו עונה שלישית בירציפות שמההתחלה ברור מי יהיה המנצח, בדיוק ביגלל הדברים שכתבת…המיסכן, זה שבא מהעוני…רואים מי כזה ויודעים שהוא המנצח, פעם קודמת מצלר הפעם טבח…נישארנו במסעדה.

    המילה "האמת שלי" חוזרת שם כל עונה, אבל אני עד היום לא הבנתי מה זה אומר, אמת של מה, על מה הם מדברים, מה זה אומר, מה אנחנו אמורים להבין מיזה.

    אבל תהיה עונה חמישית, כבר ביום הראשון נבין מי הזוכה…ויהיה חוזר חלילה.

  3. אריאלה
    3 באפריל 2012 @ 19:26

    חבל על המילים, ברוך שפטרנו מזה

תוכנית הריאליטי של ערוץ 2 שברה השנה שיאים חדשים בחוסר טעם ונעשתה דומה יותר ויותר למעבדה משוכללת, שבה מהנדסים אנשים כדי להשביח את הפורמט ולהעלות את הרייטינג. משתתפים "רגילים" כבר לא מעניינים. תנו לנו אנשים עם לקויות פיזיות או רגשיות, שיתמודדו עם קשיים גדולים יותר, תובעניים יותר ומגרים יותר. אתה יודע איך אתה נכנס למחנה ההסגר, אינך יודע איך אתה יוצא. האם המחלה שנקראת "הפרעת חשיפה" כבר מסתובבת בינינו?  

ביקורת טלוויזיה / נטע דנציגר

להעלות את סף הריגוש של הצופים. טקס הסיום הזחוח של "האח הגדול", אמש. צילום מהמסך

עכשיו כשזה נגמר, אולי מותר להגיד שבעונה האחרונה של "האח הגדול" היה משהו עצוב במיוחד. אני מודה שלא צפיתי בקביעות, ספגתי את הנשורת הגרעינית שהתוכנית הזאת הפיצה גם בלי לצפות בה ישירות. אודה ואתוודה שבעונה הראשונה התמכרתי לשִפרה, שהיתה ועודנה מקסימה בעיני. אפילו סימסתי. בין העונה הראשונה לזו האחרונה קרה משהו.

העונה האחרונה מטרידה אותי משתי בחינות: מבחינת הצופים ומבחינת המשתתפים. איני תמימה. אני יודעת שריאליטי הוא מצרך חם ומבוקש בתעשיית הטלוויזיה כבר כמה שנים, ושהוא הופך למבוקש יותר בכל רגע.

מה שמטריד אותי הוא מה קורה לנו ברגע שאנחנו צורכים יותר ויותר מהחומר הזה? ממש כמו בצריכה של תרופות, למשל פסיכיאטריות, לפעמים אנחנו מפתחים עמידות. צריך להגדיל לנו את המינון. אנחנו הופכים קהים, צריך להחליף לנו את התרופה למשהו חזק יותר.

ואם העונה הראשונה של "האח הגדול" בישראל, בעיקר בגלל שִפרה שסרגה סוודר לעץ, היתה מקסימה כמו שאכטה מתוקה של ג'וינט, או מינון נמוך של פרוזאק לתל אביבי המצוי, הרי שעם השנים הפכה "האח הגדול" לקטמין (בשימושו הווטרינרי – חומר טשטוש ומשכך כאבים לסוסים).

אט אט החלו להכניס לבית אנשים לקויי שמיעה, לקויי ראייה, נמוכי קומה, חולי טורט, מאותגרי לשון וחולת סיליקון. למה? כי אנשים "רגילים" כבר לא עניינו אותנו מספיק. סתם רומנטיקה וסריגה או ריבים עדתיים הם לחם. אבל לחם, כולם יודעים, זה בסיסי ובסיסי זה לחלשים.

האם המחיר היה שווה? קותי סבג, הזוכה הגדול

הזכיינית "קשת" הלכה ושיכללה את המנגנון שלה, והמלהקים התאמצו יותר. גם התוכניות עצמן הפכו להיות משוכללות יותר, מפוארות יותר, ולא נעים לי להגיד, אבל מהונדסות יותר. לא נעים לי להגיד שהנדסה גנטית זה קונספט שמפחיד אותי. ומה שקורה ב"אח הגדול" הוא פשוט הנדסה אנושית. ולא בכבשים או בתינוקות שעוד לא באו לעולם (שגם זה לא עניין פעוט כמובן) אלא באנשים חיים, בוגרים. הנדסה אנושית למען השבחת הפורמט.

בעידן שמקדש חשיפה, שדבר בו אינו נשאר פרטי, אין עוד לגיטימציה לרצון לשמור סוד או לא להיחשף. מוזיקאים מעולים מצטרפים לתוכניות ריאליטי, זו כבר לא מילה גסה, דוגמניות רצות למיליון כדי לקבל קמפיין וכולם רוצים להתפרסם, זה כבר לא חדש.

בשביל סתם מידע "אישי" – אימא לא אהבה אותי, גדלתי בעוני, היה לי ממש קשה לצאת מהארון, אני נמשכת רק לגברים עם מיליון בבנק – בשביל זה אנחנו כבר לא נשב דבוקים לטלוויזיה ובטח שלא נסמס. תנו לנו יותר

אנחנו חיים בעולם שאין בו כמעט פרטיות. יש סטטוסים בפייסבוק ויש טוויטר ויש בלוגים. החשיפה היא מיידית ונוחתת היישר לאייפון שלנו. אני יודעת מה כל אחד מאלף החברים שלי אכל לארוחת הצהריים, מי נפרדה מהחבר שלה לפני שעתיים, מי קיבל דו"ח ולכן הוא עצבני, באיזו מסיבה היא היתה כי העלו תמונות ותייגו וכו'.

מאחר שכל אחד מאיתנו הפך להיות צומת סואן וגדוש בהמוני פיסות מידע לכאורה אישיות, גם אלו כבר אינן מגרות אותנו יותר. האח הגדול של החיים שלנו, שהוא החיים של כולנו (חוץ מאותם בודדים שלא פתחו חשבון פייסבוק או טוויטר) מלווה אותנו באופן יומיומי.

לכן, בשביל סתם מידע "אישי" – אימא לא אהבה אותי, גדלתי בעוני, היה לי ממש קשה לצאת מהארון, אני נמשכת רק לגברים עם מיליון בבנק – בשביל זה כבר לא נשב דבוקים לטלוויזיה, ובטח שלא נשלח יד לארנק או נסמס. ושוב, כמו במקרה העמידות לתרופות, אנחנו רוצים עוד ועוד ועוד. "קשת" אם כן, לא אשמים, אנחנו ביקשנו והם רק מספקים את הדרישה. אבל מה קורה בעליית המדרגה הזאת? האם לא מספיק שסוגרים את האנשים בבית נעול? שמצלמים אותם בכל רגע נתון? לא.

חילק כדורים וגם התריע מפני הסכנות הגדולות האורבות למשתתפים. רבינוביץ'

המשימות והמצבים הנפשיים שהמתמודדים נאלצים להתמודד איתם מעונה לעונה הופכים להיות יותר אינטנסיביים ויותר תובעניים מבחינה רגשית. כמו כן, אנשים עם לקויות פיזיות או רגשיות יתמודדו עם קשיים גדולים יותר במצבים מסוימים.

הצופים רוצים לראות התפרצויות. הצופים רוצים לראות משברים. נכניס את האקס. האח הגדול מציע בדיקת היריון? נפריד את הזוג, ניתן משימה. עשירים מול עניים. אל תתקלחו. אל תאכלו. אל תישנו. מזכיר למישהו משהו? לכאורה, ניתן תרופות. לכאורה, נשכנע לקיים קשרים רומנטיים. לכאורה, נמליץ על זיון.

אם היו מספרים לי שבפרק הבא מישהו "ישכח" לסגור את הדלת ואופס, הכלב ברח והאח הגדול מזמין אליו לחדר את הבחור העיוור ואומר לו "נראה אותך מתמודד בלי כלב נחייה" – אני נשבעת שהייתי מאמינה. המניפולציה בבני האדם הלכה וגברה וההנדוס של היחסים בין הדיירים, בשם הבידור, הלך ונהיה בוטה.

אין עדיין מחקרים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים מקיפים על נפגעי ריאליטי, אבל בארצות הברית, שיש לה ותק בתחום, נרשמו כבר כמה התאבדויות. רק השנה זה קרה לאחד ממשתתפי "עקרות בית אמיתיות", וגם בישראל היה יותר ממקרה אחד  

אני לא יודעת אם זה הדוקטור או העורך הראשי שמושכים בחוטים, אבל האם זה מקרה שבעונה הזאת פרשו שלושה דיירים מרצונם החופשי (מספר שאין לו תקדים) ובמקביל התפוצצה פרשת סער שיינפיין והכדורים הפסיכיאטריים? נראה לי שלא.

אני מודאגת מהקהל שרוצה להסתכל על הדם ישירות ואפילו כבר לא מכסה את העיניים כדי להציץ דרך חרכי האצבעות. אני מודאגת שכל עוד יש רווח כספי, אף אחד לא יעצור. אני מודאגת שלא צריך יותר להיות מוכשר או לעבוד קשה כדי להיות משהו. שמספיק לתקוע אצבעות בתוך שוקולד, להניף רעמת סוס שהולחמה לראש ולעפעף בריסים עם סופר גלו לעבר המצלמה. "כוכב נולד" או אפילו "המירוץ למיליון" נראות לי פתאום כמו ה"אנה קרנינה" ו"המלחמה ושלום" של הריאליטי.

בעיקר אני דואגת לרווחתם של הדיירים. או בעצם הדיירים לשעבר. אין עדיין מחקרים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים מקיפים על נפגעי ריאליטי, אבל בארצות הברית, שיש לה ותק בתחום, נרשמו כבר כמה התאבדויות. רק השנה זה קרה לאחד ממשתתפי "עקרות בית אמיתיות", וגם בישראל היה יותר ממקרה אחד.

אלו דוגמאות קיצוניות כמובן, וגם אנשים אנונימים לגמרי עלולים להתאבד. הלוואי שרשימה זו תישאר מצומצמת ככל הניתן, אבל אין מנוס אלא להבין שהנזקים הנפשיים המצטברים, ככל שיעברו העונות, ככל שיתרבו הפורמטים וככל שיועלו סף הריגוש וסף הזעזוע – יהיו ודאי עצומים.

הטיעון המרכזי ומשיכת הכתף גם של רשתות הטלוויזיה וגם של הציבור הרחב הוא – "הם עושים את זה מרצונם". נכון, בפועל לא מצמידים אקדח לראשם. הם באים בכיף שלהם. אבל אני תוהה אם אנשים שנמצאים כבר בסיטואציה שקשה להם מדי, יודעים או מסוגלים לדעת מה טוב עבורם? האם הם באמת מסוגלים להיות אחראים לעצמם? או שמא הם בוטחים ביד שמאכילה אותם, זו שגם מלטפת אותם החוצה בשנייה שזה נגמר והם אינם רואים אותה עוד.

הצופים רוצים לראות התפרצויות. משברים. נכניס את האקס. האח הגדול מציע בדיקת היריון? נפריד את הזוג. אל תתקלחו. אל תאכלו. אל תישנו. מזכיר למישהו משהו? לכאורה, ניתן תרופות. לכאורה, נשכנע לקיים קשרים רומנטיים. לכאורה, נמליץ על זיון

חולים וחולות בהפרעת אכילה הם, במקרים רבים, מבוגרים שאינם רוצים לאכול. שיודעים ברמה השכלית שהם צריכים לאכול כדי לחיות, אבל לא רוצים. בית המשפט מחליט לפעמים בשבילם. הם מוזנים בכפייה. זו בעיה של דימוי. של תפיסה. אני תוהה האם המחלה שנקראת "הפרעת חשיפה" כבר מסתובבת בינינו?

האם תרבות הריאליטי על נגזרותיה, החשיפה המהירה, הפרסום, הקמפיינים והסיכוי הקלוש להשתתף בתוכנית בוקר בערוץ נישה, גורמת להרבה מאוד אנשים לאבד את עצמם במחיר החשיפה? האם אפשר כבר להכיר במחלת "הפרעת חשיפה" ב-DSM, התנ"ך של איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי? (ספר עב כרס אשר מפרט את שלל הפתולוגיות הנפשיות).

אחד המערכונים הכי טובים של "ארץ נהדרת", "הכירו את המלהק", שודר בדיוק לפני שנה ואמר לדעתי את הכול. איך אפשר לאבד את עצמך לגמרי בתוך הרצון המערפל הזה להיות מישהו לרגע. "מוכנה להיכנס להיריון וללדת בריאליטי? – כן!" "מוכנה להרביץ לקשישה? – כן!" "תדרוס את אשתך? – כן!" תסכימי להיות קאפו?-  בטח! שימותו כולם". מצחיק שהכול מגיע מ"קשת".

http://www.mako.co.il/tv-erez-nehederet/season8-articles/Article-85930e9ffea1f21006.htm

 

עוד בתרבות: הפסיכיאטר של האח הגדול פותח את הפה

וגם: ביקורת על הסרט "מים ואהבה"

3 Comments

  1. אבינועם
    4 באפריל 2012 @ 16:40

    יש בעיה בדרך את מציגה עובדות. את טוענת למשל שהוכנסו לבית "לקויי שמיעה, לקויי ראייה, נמוכי קומה, חולי טורט". ככל הידוע לי מדובר בחרש אחד, עיוור אחד, נמוך קומה אחד וחולה טורט אחד. אני מניח שתרצי להגיד שמדובר בצורת דיבור ולא בעובדות אחת לאחת, אבל זו צורת התנסחות לקויה במאמר שמתימר להתבסס על עובדות.
    והנה, את כותבת ש"אין עדיין מחקרים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים מקיפים על נפגעי ריאליטי, אבל בארצות הברית, שיש לה ותק בתחום, נרשמו כבר כמה התאבדויות." אם אין מחקרים, אז מה הטעם לכתוב בסוף "אבל" ואז לציין עובדות שלדבריך לא נחקרו. ומה הטעם, כשאין מחקרים, לקבוע ש"אין מנוס אלא להבין שהנזקים הנפשיים המצטברים, ככל שיעברו העונות, ככל שיתרבו הפורמטים וככל שיועלו סף הריגוש וסף הזעזוע – יהיו ודאי עצומים". ואיזה מקרי התאבדות של "יותר מאחד" היו בישראל. המקרה האחרון (המתחבר לתוכנית "שלוש") לא שייך לתוכנית לדבריהם של בני משפחה. אולי הם טועים או מטעים, אבל איך את יודעת. לא ראוי להבהיר איך את יודעת כשאת טוענת על סיבת התאבדות של משתתף ריאליטי?
    בדרך כזו ניתן לטעון כל מה שרוצים, כולל דבר והיפוכו.
    והנה, עוד משפט – "לכאורה, ניתן תרופות. לכאורה, נשכנע לקיים קשרים רומנטיים. לכאורה, נמליץ על זיון". את משחקת כאן בעובדות באמצעות "לכאורה", כאילו את לא אומרת את זה בוודאות, אבל, בפועל אומרת וגם אומרת. וגם אם אלו עובדות, נראה שאין לך ידע כלשהו מעבר לתוכנית מספר 2. ואלו רק דוגמאות.
    את גם מתעלמת מחופש הבחירה של המשתתפים. את כותבת כאילו חופש הבחירה שלהם לא שווה הרבה לעומת שיקול הדעת שלך. בעייתי. בעיקר מבחינה ערכית.
    בסך הכל את טוענת כאן טענה לגיטימית שמרבים לשמוע אותה, במיוחד לאחרונה, אבל יש לבסס את הטענה על עובדות בדוקות ולא על משחקי ניסוח על פיהם מה שלא עובדה הוא בעצם עובדה.

  2. מרינה גולדשטיין
    3 באפריל 2012 @ 19:37

    מסכימה עם כל מילה.

    את יודעת, אפילו העיניין שכל פעם זוכה בחור מיסכן, אומלל, בעדיפות כזה שמדבר עם ח' ו ע'…ואני לא מדברת אפילו על גיזענות…זה פשוט סיגנון השפה, ולא בחורה, לא משנה איזה, רק מראה על סוג המסמסים…
    זו עונה שלישית בירציפות שמההתחלה ברור מי יהיה המנצח, בדיוק ביגלל הדברים שכתבת…המיסכן, זה שבא מהעוני…רואים מי כזה ויודעים שהוא המנצח, פעם קודמת מצלר הפעם טבח…נישארנו במסעדה.

    המילה "האמת שלי" חוזרת שם כל עונה, אבל אני עד היום לא הבנתי מה זה אומר, אמת של מה, על מה הם מדברים, מה זה אומר, מה אנחנו אמורים להבין מיזה.

    אבל תהיה עונה חמישית, כבר ביום הראשון נבין מי הזוכה…ויהיה חוזר חלילה.

  3. אריאלה
    3 באפריל 2012 @ 19:26

    חבל על המילים, ברוך שפטרנו מזה

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן