דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

האם מה שקורה ב"ריצ'ארד ה-3" יכול לקרות גם אצלנו? זו השאלה, שמרחפת מעל המחזה של שקספיר, שזוכה לעיבוד מחודש ועכשווי של הבמאי איתי טיראן. זו גם השאלה שכל צופה צריך לשאול את עצמו במהלך ההצגה ובסיומה. כי מתחת לכל היופי הזה, המוזיקה, השירים והאנרגיה המתפרצת, מסתתר ריקבון גדול.

מדובר בסיפור על תאוות שלטון, על כוח משחית ועל שליט מגלומן ואכזר, ספק פסיכופת, רודף שררה, שדואג רק לעצמו, בז לכל הערכים של צדק, שוויון ומוסר, מקריב מדינה שלמה כדי להגיע לשלטון ולהישאר שם, ומסלק באכזריות את כל מי שבדרכו.

מזכיר לכם מישהו? אבל שטחי לחשוב, שהעיבוד החדש מכוון את המחזה לשלטונו חסר המעצורים של נתניהו. מצד שני יש קווי דמיון בין השניים כפי שיש קווי דמיון ביו גיבורו של שקספיר לרודנים אחרים.

ההתחלה אופטימית. הבמה מוארת וצבועה בלבן זוהר. האווירה חגיגית ומלאת אנרגיה. תחושה של משהו נפלא באוויר, כשכולם פוצחים בריקוד לצלילי השיר "אור" ("אור עולה בבוקר…").

אבל בהמשך כל היופי הזה מתרסק ובסיום שרשרת הרציחות ומרחץ הדמים – הבמה הלבנה הופכת לשחורה ואי אפשר להתעלם מהאסוציאציה לתמונות מאסון השבעה באוקטובר והבתים השרופים. רגש האימה משתלט על המציאות.

יבגניה דודינה, בתפקיד ריצארד השלישי, מחזיקה את ההצגה על כתפיה למרות שלעיתים הכתפיים שלה צרות מדי וחסרה לה העוצמה והקשיחות של הדמות. דודינה היא שחקנית נהדרת, אבל לא ברור הליהוק שלה לדמות. יחד עם דודינה צוות שחקנים מיומן. בולטים במיוחד גלעד קלטר, דורון תבורי, לנה פרייפלד, אלכסנדר סנדרוביץ', מיכל ויינברג, סשה דמידוב ושלומי ברטונוב בתפקיד מצמרר. כולם טובים, כולל אלה שלא הזכרתי, ועובדים בהרמוניה.

ועם הבימוי היצירתי של איתי טיראן, התפאורה, התאורה והשירים הישראלים המשולבים בהצגה, שנעים משמחה לעצב, מתקווה לייאוש, אנחנו זוכים לחוויה עוצמתית במשך שלוש שעות (כולל הפסקה). טיראן לא מנסה להסתיר שהוא במאי דומיננטי ומוחצן, אבל לזכותו ייאמר, שבדרך כלל הבימוי אינו בא על חשבון המשחק. גם הקונספציה לפיה השחקנים יושבים על כסאות מסביב לבמה וממתינים לתורם, אינה חדשה. בסך הכל זה עובד, יש לנו תיאטרון רלוונטי ואפשר לשרוד בשלום את אורך ההצגה.

"ריצארד ה-3" בתיאטרון גשר היא הצגה יפה, חזקה, מרגשת ומפחידה, שמציבה מראה נוקבת מול הקהל. גם בשביל הצגות כאלה באים לתיאטרון.