Skip to content

שאול חינני

האופרה הישראלית מעלה גרסה של גיהינום חינני ל"אורפיאו ואאורידיצ'ה"  של גלוק, לליברית של ראניירי דה קלצביג'י במאי ומעצב תפאורה – יחזקאל לזרוב; תלבושות: אלין לזרוב; כוריאוגרף: מור שני; תאורה: נדב ברנע; וידאו: בימוי: יחזקאל לזרוב, עיצוב עריכה, צילום ופוסט: רן סלויו התזמורת תחת שרביטו של המנצח מתאו בלאטראמי פתחה בריתמיות מנוקדת ומלאת חדווה ודרמה ובעיצוב […]
פחות מדקה זמן קריאה: דקות

האופרה הישראלית מעלה גרסה של גיהינום חינני ל"אורפיאו ואאורידיצ'ה"  של גלוק, לליברית של ראניירי דה קלצביג'י

במאי ומעצב תפאורה – יחזקאל לזרוב; תלבושות: אלין לזרוב; כוריאוגרף: מור שני; תאורה: נדב ברנע; וידאו: בימוי: יחזקאל לזרוב, עיצוב עריכה, צילום ופוסט: רן סלויו

התזמורת תחת שרביטו של המנצח מתאו בלאטראמי פתחה בריתמיות מנוקדת ומלאת חדווה ודרמה ובעיצוב דינמיקה של מדרגות. לאורך כל האופרה תמכה התזמורת וגיבתה את העלילה  – היא הייתה משתתף פעיל באופרה. המנצח מצדו ממש "רקד" את העלילה.

התזמורת ובכללה כלי הנשיפה ניגנה בלכידות ובניקיון מרשים. הדימינואנדו של התזמורת היה מאד טהור ונקי. היא ליבתה את האש וקידמה את העלילה,- וכך הפכה למשתתף פעיל באופרה.

למקהלה לעומת זאת חסר עומק תלת ממדי; בעוד התזמורת הרשימה בדימינואנדו,  המקהלה הייתה מעט אנמית, ולא היה סנכרון בינה לבין התזמורת. היא לא תמכה בעלילה, לא הייתה  מאוזנת: שמעו בעיקר את הנשים אבל לא היה שיח בין הקולות. נגן הצ'מבלו אביעד שטיר הפתיע ברכות המלטפת של נגינתו.

עיצוב עולם האש על הבמה היה מרשים. התפאורה הבליטה את החיבור בין הקלאסי – "הבריאה" של מיכאלנג'לו ו"הולדת ונוס" – לבין הווידיאו ארט והמודרני: בין הנימפה ל-"קרדיופון", יצירתה של אמנית הווידיאו ארט מורן דובשני. מקורית הייתה הדרך בה הפך לבסוף רישום הא.ק.ג. לתיבת נגינה.

ריבוי הפרטים הלאה וגימד את האופרה והייתה התעסקות יתר בפיזיות של התאונה, בפלשים ובמצלמה, במקום במסע הנפשי. כל הרקדנים והנגנים לבשו טוקסידו חליפות מחויטות.

המסע של אורפאו היה בין האמנויות,- בין הוידיאו לבין בריאת האדם ו-ונוס.  חסר היה המתח בין העולמות של המתים לחיים וסוף הקינה היה מתוק מדבש. לא היה מסע וחיבור בין עולם המתים לעולם החיים, והבימוי לא תרם לעלילה ולמוזיקה; בדיעבד הפריע הבימוי לעלילה. הבימוי שיקף מאבק סתמי בין האמנות הפלסטית – הפסלים והכבשים – לבין הווידיאו – כביש השאול, המוות.

 

הדגש היה על המחשת הפן הפיזי ללא כל התייחסות לפן הנפשי: הבימוי היה עמוס בפרטים ורידד מעט את עוצמת הדרמה. כך למשל  הייתה התמקדות בפן הפיזי של המוות הקליני – הא.ק.ג. שהפך לליירמן בדרך לשאול ושם דגש על המחשת הפן הפיזי,- ללא כל התייחסות לאלמנט הנפשי וללא כל סמליות, למעט השה התמים שהועלה כקורבן זבח, הפסנתר שנלקח מאורפיאו והכפור של כביש המוות לעולם המתים. הבימוי גרע מעט מעוצמת הדרמה. כך למשל צרמו מעט הפלשים הבוהקים של  הפפראצי שצילמו את ה"סלבריטי" – הלא הוא אורפיאו – וסינוורו את  הכביש (הדרך לשאול הומחשה  ככביש). מותה של אורידיצ'ה הועלה בפירוט בגרסה זו, והומחש כתאונת דרכים. הוא תואר בפתיחה עמוסה בפרטים: מצלמה שהייתה בעין זכוכית תיארה את שמלת הכלולות של אורידיצה בפירוט. רקדני השאול סחבו את חולצת הכלה שלה. אחרי התאונה העבירו רקדני וזמרי השאול התוסס  את חפציה. המחשת היתר של גלי הקול של אורפאו כגלי מגה הרץ – לא תרמה לעוצמת הדרמה המוזיקלית.

המצלמה צילמה עם סטילס את ההגה – המקהלה הייתה דו ממדית ולא מאוזנת – שמעו בעיקר את הנשים אבל לא היה שיח בין הקולות.

מרשים היה הצחוק של אל האהבה אמור/קופידון, אותו גילמה טל גנור בחינניות. היא שרה בקול קטן ומחוספס, וצחוקה המתגלגל היה סרקסטי. היא שרה ברשעות מסולסלת.  ואילו אורפיאו גולם ככוכב פפראצי, ובביצוע זה ניגן ברכות מתמוגגת כפסנתרן.

לקונטרה טנור המופלא ניקולס טמניה  כאורפיאו היה מנעד קולי עצום, רחב ועשיר. הוא גילם את תפקידו בליריות תלת ממדית ובקול משוחרר. ההאטות שלו בסוף כל פראזה היו במקומן.  סיומי הפראזות העגולות הרשימו ביופיין.  הוא שר בדרמטיות ובתיאום מושלם עם התזמורת, כשהוא מיטיב לגלם בחיות במשחקו את הדילמות בין האיסור להתבונן באאורידיצ'ה לבין כיסופיו אליה. יפים במיוחד היו הסלסולים בשירתו.

בקולו התלת ממדי שר  בחיות מרשימה שהזכירה את  פרינלי בגדולתו. הוא ממש רקד את העלילה וחש אותה בכל רמ"ח אבריו. יפים היו המשפטים העגולים רבי קסם בהם סיים כל משפט מוזיקלי. הוא שכב במקביל לנימפה/ונוס והראו את גלי קולו הזזים.

יפה היה הרעיון של הבמאי למקם את אורפיאו שישב על צדפה; טל גנור בתפקיד אמור היטיבה לנהל אותו בקשיחות וביד רמה, ורדתה בו בנוקשות בשרביט ניצוח.

המנצח היה חי והתזמורת גיבתה את העלילה בניקיון. המקהלה לעומת זאת הייתה חיוורת ואנמית ולא תרמת מתח לעלילה. לעומת זאת המענה התזמורתי היה חי ומנוקד כמעט מושלם חבל שראו רק את הרקדנים. רק בשירת השאול הייתה המקהלה מצוינת. כאן הייתה סרקסטיות חיננית בשירתה.

הגיהינום של השאול היה מקום חי ותוסס – חגיגת החתונה הייתה אבסורדית וקיטשית: קבלת הפנים בנשף של השאול הייתה חגיגית וכל הרקדנים והזמרים לבשו חליפות מחויטות: השאול כמקום מאד שמח.

כאן הייתה למקהלה נוכחות גדולה ותנועה,- אך מרוב כבשים לא ראו את האופרה. התאורן העלה תמרות עשן ואש שלא תרמו לעלילה.

אלה וסילביצקי כאאורידיצ'ה הייתה  מצוינת והיטיבה לגלם את הפגיעות והעלבון מהתנכרותו ומהתעלמותו של אורפיאו שלא הסתכל עליה. בליריות שמימית זכה, כשהיא מאטה מעט, שרה את עלבונה. כשהתבוננה באורפיאו התחילה לחלות כשאורפיאו לא עמד בפיתוי והתבונן בה – היא מתה בפעם השנייה.

היא הייתה טהורה בכותנת ופאה, וכבשה והרטיטה בשירתה הזכה והמופלאה, הגם שהאטה מעט עלילה היא גילמה  באמינות את תמימות המלאך שלה.הכשת הנחש של אאורדיצ'ה הפכה בגרסה זו לתאונת דרכים.

בגרסת המקהלה היוונית ראו רק את הרקדנים,- לא את המקהלה שהייתה מאחור. את הקרשצ'נדו לא שרו ברכות ובניקיון אך היטיבו לשיר את הדימינואנדו. הכנר הראשי וכלי הקשת ניגנו בניקיון מרשים, בחום ובלכידות.

בסצנת החתונה – ניגן הצ'מבליסט אביעד שטיר בצליל רועם קמעא.

הגברים והנשים לא שרו בלכידות, גם בחתונה. הסיומות כלפי מעלה של הפראזות הצחוק של השדים על החתונה ההאטה בסיומת הייתה במקומה. בגרסה שהועלתה היו שתי סיומות של גלוק שנחתמה בנגינה טהורה ונקייה של האבובים ובגרסה הסוערת ומתוקה של היידן

בגרסה זו הועלתה גם הסיומת של גלוק שהייתה מתקתקה והסיומת של היידן שהייתה  קצת יותר סוערת עם נבל נקי  – האבובנים ניגנו בטוהר מרשים והמקהלה תמכה סוף סוף באופרה.

הגיהינום היה תוסס בצבעוניות שלו ובמחול השדים אך שירת המקהלה הייתה איטית ולא חיה דיה.  למרות האיטיות בשירת המקהלה והבימוי שהבליט גשמיות יתר עדיין כדאי לרוץ לאופרה ולו כדי לשמוע את שירתו המופלאה של ניקולאס טמניה ושירתה הלירית הזכה של אלה וסילביצקי.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן