Skip to content

לליאון רכטמן ואטל ביימן היו בני זוג קודמים וילדים אהובים שנספו בשואה והם מצאו את עצמם בני עשרים וכבר אלמנים

ההורים ניסו להסתיר מאתנו את איימי השואה, ולנהל "בית נורמלי". אבל דווקא בחגים הגדולים ( ראש השנה, פסח, שבועות), פרצו להם געגועים לבני משפחתם שנאספו בשואה
פחות מדקה זמן קריאה: דקות

אני בן למשפחה שעברה את השואה קשה מאד. להורי: ליאון רכטמן ואטל ביימן היו בני זוג קודמים וילדים אהובים שנספו בשואה והם מצאו את עצמם בני עשרים כבר אלמנים ואבות/ אימהות שכולים. הם היו אנשים שבורים וכואבים שחיפשו זה בזה נחמה וילדו אותי ואת אחותי נעמי שרון ז"ל. גרנו בחיפה, בשכונת המצוקה חליסה וכן, גם אותנו ריססו ב-DDT, אנחנו גרנו גם התגוררנו בהתחלה בפחון במעברת שער העלייה בחיפה. בקצרה –  לא נולדתי עם כפית זהב בפה. כלל וכלל לא. הורי היו במצוקה כלכלית קשה, אבי היה סנדלר ואימא הייתה תופרת, אבל הם עבדו בכל עבודה מזדמנת על מנת להביא פרנסה.  בעצם לאף אחד מאתנו בשכונה לא היו סבא וסבתא. היינו משפחה קטנה מאד בתוך ערב רב של תרבויות שהביאו עולים מעיראק, יוון, מדינות מזרח אירופה, ותימן.  ההורים ניסו להסתיר מאתנו את איימי השואה, ולנהל "בית נורמלי". אבל דווקא בחגים הגדולים ( ראש השנה, פסח, שבועות), פרצו להם געגועים לבני משפחתם שנאספו בשואה, בית חסידי כפרי של אימי או בית עירוני בשטייטל של אבי, ואז מהר מאד הטמפרטורה בחדר הייתה מבעבעת, ההבדלים המעמדיים, ההשכלתיים, הדתיים והאופי השונה, היו עולים כמו לבה רותחת ממעמקי זיכרונות האימה והחוויות שהם עברו ומתפרצת.  מילים לא מחמיאות היו עפות באוויר, וצלחות היו נשברות. כשזה היה מתרחש, אני הבכור ואחותי הקטנה ממני בשלוש שנים, היינו נורא נבהלים ומסתתרים מתחת לשולחן, מתחבקים ובוכים.  לא מבינים מאיפה זה בא להם דווקא בחג שעליו טרחו כל כך. זה פשוט היה חזק וגדול מהם. לאורך כל חייהם של ההורים היו שם צעקות האימה ליליות, התנהגות הפוסט טראומטיות כשהם היו צועקים תוך כדי חלום  שיפסיקו, או שירחמו באידיש, פולנית, רוסית או אפילו בגרמנית.ללא ספק, חיים לא פשוטים שהשאירו גם צלקות  והפרעות התנהגותיות בי ואחותי ז"ל.

בקיבוץ בארי הרס ותקווה(צילום דן בר דוב)
בקיבוץ בארי הרס ותקווה (צילום דן בר דוב)

ואז, קרה זה קורה וקרה לנו ה-7 באוקטובר 23 , 'לכאורה' עוד פוגרום ביהודים. אבל הסיפורים על בריחה, על הסתתרות מפני רוצחים, אין אונים ואבדן שליטה על החיים, העלמות האמון בצבא שיבוא להציל אותנו או בממשלה נהנתנית ואדישה היה לגבי מכה מוחלטת, סיפורי לקיחה בשבי וחיים במנהרות כחטופים – כל אלה העלו אצלי – כדּוֹר שֵׁנִי לשואה מועקה כואבת ולא תמיד מובנת, שחשבתי שהצלחתי להסתיר בבור עמוק בליבי  ולשים על הבור הזה מכסה כבד. ואני שואל אתכם מכל הלב: איך זה היה אצלכם בבית?

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן