הסרט "מועדון הרוכבים" עובד על ידי התסריטאי-במאי ג'ף ניקולס מתוך ספר צילומים מאת דני ליון, עובדה שהיא מקור לחוזקות וחולשות רבות בסרט. הסיפור של הסרט הוא בדיוני, אם כי חלק מהדמויות הן אמיתיות, בהשראת הראיונות הכלולים בספר. ליון עצמו הוא דמות (מייק פייסט), המפציע מדי פעם בסיפור, כדי לאסוף חומר על תת-תרבות האופנוענים של שיקגו בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

הנרטיב מתחלק בעיקר בין שלוש דמויות בסרט "מועדון הרוכבים": קתי (ג'ודי קומר) – למעשה המספרת בסרט, אשר מוצאת את עצמה נשאבת למועדון האופנועים של הוונדלס, כשהיא מתאהבת ב-בני (אוסטין באטלר), אחד מהאופנוענים, חיקוי מושלם ל-ג'יימס דין. מהאופן שבו היא מספרת את זה, ומהדרך שבה קומר ובאטלר מתנהגים – כפי שהיא זוכרת, קל להבין מדוע. קתי נהדפת כמעט על ידי כולם בבר של הוונדלס במהלך הערב הראשון שלה במועדון, אבל היא רואה מיד שבני הוא הכוכב המרכזי. חיוך ציני אחד במהלך הראיון של ליון, ואנחנו מבינים היטב במה היא חושקת.

ג'וני (טום הארדי), מייסד ומנהיג הוונדלס, נמשך אל בני מאותה סיבה. איש משפחה עם עבודה יציבה, ו-ג'וני הוא האדם שבסופו של דבר הקים את מועדון האופנוענים לאחר שראה את מרלון ברנדו ב-"הפרא". למרות היותו זה שכולם מסתכלים עליו כדי לקבל הדרכה, הוא אף פעם לא מרגיש בנוח לחלוטין בתפקיד הזה. הארדי מגלם אותו עם מידה מסוימת של תסמונת מתחזה – לא כנביא שקר, אבל תמיד חושש שהוא יופיע כך. זה נכון במידה מסוימת כמעט לכל מועדון הרוכבים. כולם רודפים אחרי תדמית שאפתנית, ונהנים לעשות את זה.

בני הוא הקו המחבר בין כל הדמויות, חי למען חופש הרכיבה על כביש מהיר פתוח, ובוחר באלימות על פני קלון ללא היסוס. הוא נאמן עד כמה שמישהו יכול להיות, ועדיין נראה כאילו הוא יכול להרים ולעזוב ברגע שהוא מרגיש קשור מדי. ככל שהסרט מתקדם, ניקולס הופך אותו למפתח המרכזי, כשקתי וג'וני מנסים להשפיע עליו מקצוות מנוגדים. באטלר הוא מגנט טהור בסרט הזה. תפקידיו השנה חולקים איכות מיתית מסוימת, כאילו התגובה המובטחת לנוכחות המסך שלו היא להדהים, בין אם מהערצה ("אדוני האוויר") או מדחייה ("חולית 2"). בסצנות המוקדמות של "מועדון הרוכבים", שהן חיות וסוחפות, הוא מתבקש בעיקר – רק להיות במצלמה, והאנרגיה שלו מטביעה את הנוכחות שלו בסרט.

לזמן מה, הכל מרגיש זורם איתו. ניקולס לוקח אותנו לעולם האופנוענים כצופים מהצד, לוכד את הזמן והמקום ואת הדרך. האופנוענים מסודרים לעתים קרובות בטבלאות צילום המנצלות את הצילום היפה של אדם סטון. יש דגש על החוויה החושית של אורח החיים שלהם, דרך הראיונות של ליון, והן בפריסה של דברים כמו עיצוב סאונד. הופעות תומכות קופצות שוב ושוב, מייקל שאנון ו-נורמן רידוס במיוחד. אבל, בהדרגה, הכל נהיה עמוס וקצת ארוך בסיפור. ככל שהמשולש של קתי, בני וג'וני נטמע יותר בדרמה, כך הוא הופך פחות מעניין. ספר תמונות הוא אולי לא החומר הכי טבעי לסרט עלילתי, וניקולס ניסה בבירור להשתמש בו כקרש קפיצה למשהו יותר קולנועי. השקעת הצופים נובעת מהרצון להבין את הדמויות האלה, לא מהצורך לדעת מה קרה להן אחר כך.

"מועדון הרוכבים" מעניין כמבט אנתרופולוגי לקבוצה חברתית, תוך סיפור רקע מינורי, אם כי צפוי למדי. הסיפור על שלוש הדמויות שמובילות את הסרט הוא מעניין, אם כי ניתן היה לקצר כחצי שעה לפחות. הסרט, אם כן, פונה לקהל שחובב אופנועי הארלי, נוסטלגיה לשנות השישים, ואולי גם מעריצים של ברנדו ו-דין.

"מועדון הרוכבים" | "The Bikeriders" – עכשיו בבתי הקולנוע.