דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

יש קסם בקומדיה הזו. היא יפה, צבעונית, משתדלת להיות עכשווית. ולמרות שהמחזה נכתב לפני כמעט 400 שנים, הוא אקטואלי גם היום ובמיוחד אצלנו. כאילו מולייר כתב עלינו את הסיפור.

מולייר, בסגנונו החריף והעוקצני, תוקף את עסקני הדת, שבשם האמונה משתלטים על האדם, על אורח חייו ועל השקפת עולמו – וכך הם צוברים כוח, כסף והשפעה. "טרטיף" אינו מחזה נגד הדת. זהו מחזה נגד אלה שמשתמשים בדת לצרכים פוליטיים – וכך משחיתים גם את הדת וגם את הפוליטיקה.

נשמע מוכר? הקטע הכי חזק בהצגה הוא בסיום כאשר הגיבור, נכלולי וערמומי שכמותו, וגם רודף בצע, לא לוקח אחריות על מעשיו ואומר שהוא כאן כדי להישאר. חבל שהיה צריך לחכות כל ההצגה לקטע הזה של ביבי, סליחה, של טרטיף. חבל שיוצרי ההצגה לא הנגישו אותה יותר למציאות הישראלית וליחסי דת ומדינה, שמעסיקים אותנו ממש בימים אלה. בהמשך אפרט יותר.

כוכב ההצגה הוא אלעד אטרקצ'י, שמשחק את המשרתת ומספק את רוב רגעי הצחוק. טובים גם נדב נייטס בתפקיד טרטיף הנוכל, דרור קרן בתפקיד אורגון התמים, שטרטיף משתלט על ביתו, על חייו וכמעט גם על אשתו – אולה שור סלקטר המצויינת. טובות גם איה גרניט שבא וחן גרטי.

עד כאן הכל טוב. אבל משהו בסיסי היה חסר לי בהצגה. מצד אחד מדובר בהפקה מושקעת, מוזיקת ראפ מדליקה ומשחק טוב. מצד שני ההצגה לא מרגשת, לא מסעירה ולא בועטת כפי שהיתה צריכה להיות. החלק הסאטירי והנשכני אינו מודגש מספיק. והרי זו היתה כוונתו של מולייר: להציב מראה נוקבת מול הקהל ולא רק לשעשע ולהצחיק.

דווקא בגלל האקטואליה של המחזה, אפשר היה להעיז יותר ולהנגיש את ההצגה למציאות שלנו. זה לא מרדד את המחזה, אלא להיפך: מעצים אותו והופך אותו לנשכני ובועט. בקאמרי לא רצו לבעוט חזק מדי ולזעזע את הקהל. לפעמים כדאי ללכת עד הסוף. בשביל זה יש תיאטרון.