במיטת בית חולים שוכב פייר עם פרצוף מדמם, לא מסוגל לפקוח את אחת מעיניו. ברור שהוא נפצע, כפי שלמדים בהדרגה, מנפילה מגובה רב בזמן שהיה שיכור. פייר נשבע לעולם לא לשתות שוב. במקום זאת, הוא עומד לצעוד ברחבי צרפת. זה מדאיג את המוציא לאור של פייר, שכן היה מעדיף שהלקוח שלו – הסופר המפורסם – יכתוב משהו על התאונה המצערת שלו, מאשר יתחיל לפסוע 1,300 קילומטרים.

בקושי חמש דקות לתוך הסרט "הדרכים הלא ידועות", ויש לנו מוטיבציה לצעדה הגדולה: דמות חביבה שמציגה את המסלול שהיא רוצה לצלוח. פייר חייב להגיע מנקודה A ל-B. הדרך שלו פירושה שהוא יפגוש אנשים בדרך, ויקיים איתם אינטראקציה חברתית. כמו כן, בדמותו פייר יש לנו את זוכה האוסקר, ז'אן דוז'רדן, שהוא אף פעם לא פחות ממקסים. מצד אחר, זו עלילה של סרטי מסע אופייני למדי, שלא שונה מאלף סרטים לפניו. פייר מתחיל את צעדתו בהרי צרפת, מלווה במקלות הליכה אותם הוא מחזיק בכל יד כדי לשמור על שיווי המשקל שלו. לפעמים, הוא חייב לטפס במעלה גבעה דרך שביל סלעי, לפעמים הוא נופל, אבל יש מעט תחושה של מתח דרמטי. לעתים רחוקות חושבים שפייר לא יצליח, גם אחרי שהוא מתפנה באחת הפעמים לבית החולים. במקום זאת,/ אנו צופים בו ללא הפוגה עושה את דרכו דרך הכפר הצרפתי (יש להודות שהצילומים מרהיבים) אל יעדו הבלתי נמנע.

פייר הולך בעיקר לבד, אבל מדי פעם מצטרפים אליו אחרים. באחת הפעמים, כשהוא נופל ארצה, הוא נחלץ על ידי מישהו שמלווה אותו למשך יומיים. כשפייר מודיע שדרכיהם חייבות להתפצל, בן לווייתו החדש נראה מעט מאוכזב. אבל פייר הוא חד-דעת מספיק כדי להמשיך, ולקבל את פני המטיילים האחרים – כמו עמית ותיק או אחותו שמלווים אותו במסלול – מבלי לדרוש את נוכחותם. הליווי המזדמן הזה מגביל את התובנה שלנו לגבי דמותו של פייר. האם הוא בעצם אנטי-חברתי? לא ברור, שכן נראה שהוא מקבל בברכה את האנשים שהולכים לצדו. אולי זה נורמלי, אם אדם הרבה זמן לבד, או מתעצבן עמוקות על מישהו שמחליט שרוצה ללכת לצידו, ולפטפט בלי סוף.

לפייר יש תוכניות מעורפלות לצאת ממרוץ העכברים. בדיבוב קולו, אנו שומעים שהוא רוצה "לברוח מהמכונות של העיר ומכליאתם של מסכי מחשב מתים". אבל זה רחוק מלהיות ברור למה בדיוק הוא מתכוון בזה. האם פייר הוא חלק מכת "חזרה לטבע" מהפכנית, או שהוא רק מנסה להשלים עם מיצוי הניכור הקבוע? זה אף פעם לא ממש ברור. בשלב מסוים במהלך ההליכה, פייר חווה התקף אפילפטי. למרבה המזל, חברו מלווה אותו ומזעיק אמבולנס. הרופאים בבית החולים מזהירים את פייר שהוא צריך לקחת את התרופות שלו מבלי לומר לו במפורש להפסיק את צעדתו. הוא ממשיך ביהירות, בלי שום תרופות. מה שיכול היה להיות רגע של מתח דרמטי עמוק הופך לטריוויאלי על ידי הבלתי מנוצח לכאורה של פייר. ברור שהוא ישרוד – כי זה לא סוג כזה של סרט.

הבלתי נמנע מתחזק כשיודעים שתסריט הסרט מבוסס על רומן אוטוביוגרפי מאת סילבן טסון. לאחר זמן מה, כשמספר הקילומטרים מופיע על המסך, זה הופך לדבר לברור מאליו. כשפייר מגיע לסוף המסלול לאחר שהתהלך סמוך למנזר סן מישל, מבינים שגם הסרט לקראת סיום, ואף רואים את מונה המרחק על המסך ומבינים שנותרו לנו כ-100 קילומטרים. בסרט יש לפעמים רגעים של עומק. קריינות מספרת לנו את ההערות שפייר רושם במחברתו, ככל הנראה לצורך הכללה בספרו העתידי. בציטוט של נפוליאון, הוא אומר שיש שני סוגים של אנשים בעולם: 'אלה שנותנים פקודות ואלה שמצייתים'. הוא עוצר לרגע, ומוסיף שיש סוג שלישי: 'אלה שבורחים'. הכל נשמע מאוד נחמד ויש גוון מאוזן, אבל האם זה בעצם אומר משהו?

כשמגיעים לסצינה האחרונה, שמראה כיצד פייר נפצע בתחילת העלילה – זהו אנטי-קליימקס מוחלט: אנחנו יודעים מה הולך לקרות, וזה קורה בדיוק כמצופה. חלק זה מביש בתסריט, כיוון שהייתה הזדמנות מצוינת למלא את הסצנה הזו במתח דרמטי, אבל הכל חולף עם יבבה. מה גם, שהנפילה מופיעה בטריילר. אין הפתעות גדולות…

אין שום דבר רע בסרט "הדרכים הלא צדדיות", ו-דוז'רדן נראה כמו הבחור שהיית נהנה לבלות איתו בשיחה על הבר. יחד עם זאת, שום דבר לא קורה בעלילה שעלול להפתיע. בסופו של דבר, אין שום סכנה. אדם מתחיל ללכת בהרים, וממשיך עד שהוא מגיע לצד האחר. סרט ראוי לליווי אחר הצהריים של יום שבת כשנשארים לשבת במזגן.

"הדרכים הלא ידועות" | "Sur Les chemins noirs" – עכשיו בבתי הקולנוע.