הערב, כשעסקת נתניהו מונחת על השולחן – שורדי שבי, משפחות חטופים ורבבות ישראלים הגיעו לכיכר החטופים לתמוך ולקרוא לראש הממשלה לאשר את העסקה שתחזיר את 120 החטופים – החיים לשיקום והנרצחים והחללים לקבורה ראויה בארצם.

דבריו של אנדריי: ״שבוע טוב, שמי אנדריי קוזלוב ואני בן 27. הוחזקתי בשבי על ידי מחבלי חמאס במשך שמונה חודשים ארוכים – 246 ימים. אני סוף סוף בבית. אני רוצה לשתף: כל יום בעזה היה גיהינום, כל יום הרגשתי שזה עלול להיות היום האחרון שלי עלי אדמות.  צפייה בעצרות בכיכר החטופים, כמו זו שאנו נמצאים בה כעת, היא חלק ממה שנתן לי את הכוח לשרוד. עם ישראל, ביחד עם אנשים טובים מרחבי העולם, דורשים להשיב את כל החטופים הביתה עכשיו! אני פונה אליכם הערב כי אין דבר חשוב יותר מעסקה להחזרת כולם הביתה.  היה לי את המזל להינצל על ידי חיילי צה"ל האמיצים והכוחות המיוחדים במבצע בלתי נתפס שנקרא "מבצע ארנון". ברצוני לנצל הזדמנות זו להודות לגיבור שלי, ארנון זמורה.  ארנון, יהי זכרו ברוך, הקריב הכל כדי להציל אותנו ולהחזיר אותנו למשפחותינו.  למשפחתו של ארנון אני אומר: אני מוצף בהכרת תודה ואין לי מספיק מילים לתאר את הרגשות שלי כלפיו וכלפי משפחתו. הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שזהו אובדן גדול לעם ישראל כולו. ארנון הוא סמל לגדולה שבנתה את מדינת ישראל, ואומץ לבו ומסירותו הם יוצאי דופן. גדולתו תלווה אותי תמיד.

ה-8 ביוני הרגיש כמו סרט הוליוודי, גיבורי-על באו להציל אותנו. חיילים חזקים ואמיצים שמחו לראות אותנו, אומרים לנו "הצלנו אתכם, היום בערב הביתה". לא יכולתי לעצור את דמעותיי. מאוחר יותר הבנתי כמה מורכב היה המבצע הזה. הזמן שלי בעזה היה גיהינום. אני אולי נראה בסדר מבחוץ, אך הכאב יושב עליי יותר ממה שכל אחד יכול לראות או לדמיין. ואני אומר שהייתי אחד מברי המזל, כי לא הוחזקתי במנהרה. אז אם אני סבלתי מתנאים קשים והתעללות – מה לגבי 120 החטופים הנותרים? מה איתם? בשבוע שעבר קראתי על מבצע אנטבה, שהתרחש לפני 48 שנים, בו איבדנו את יוני נתניהו האמיץ במבצע החילוץ ההרואי. יכולתי לראות את הדמיון בין המבצע ההוא לבין זה שהציל את נועה, שלומי, אלמוג ואותי. אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו, תודה שהחזרת אותי הביתה. עכשיו, כמו אחיך, אנא החזר את שאר החטופים הביתה. אנא חתום על עסקה. עלינו להילחם למענם. להרים את קולנו ולשחרר אותם! הזמן אוזל – תאמינו לי, כל יום חשוב, כל דקה, אפילו כל שנייה. ה-8 ביוני היה רגע של חגיגה בתשעת החודשים האחרונים. חגיגה של חיים, ישועה וגאווה למדינתנו ולצבאנו. כאשר מדינה קטנה, באומץ ובתעוזה, למרות כל הסיכויים, הולכת ומצילה את אנשיה, זה מה שישראל מייצגת. אך מבצע הרואי זה לא יכול היה להחזיר את כל החטופים הביתה. הדרך היחידה להחזיר את כולם היא באמצעות עסקה. הגיע הזמן להחזיר את כולם הביתה עכשיו!״

דבריה של עמית סוסנה : ״תודה לכל מי שהגיע לכאן היום. תודה לכם שאתם ממשיכים להגיע לכאן בכל שבוע במשך 281 ימים ארוכים וקשים, ועומדים לצד המשפחות בקריאה הדחופה לשחרור כל האנשים שלנו משבי ארגון הטרור הרצחני חמאס. זה כל כך משמעותי עבורי, עבורנו, כל כך מרגש לראות אתכם פה כל שבוע, זה מחזק את המשפחות, נותן להן את הכוח להמשיך ולהילחם וזה גם מדגיש כמה העם הזה שלנו מיוחד. אנחנו מסרבים לקבל את המצב הבלתי נסבל הזה שאנשים שלנו נמצאים בשבי של אויב כל כך אכזר ומוכנים לעשות כל מה שצריך כדי להחזיר אותם אלינו הביתה, כמה שיותר מהר ובשלום. אנחנו לא עם שמשאיר אף אחד מאחור. כשאני עוד הייתי שם בשבי, האנשים שעומדים כאן בכיכר הזאת, נתנו למשפחה שלי את הכוח להמשיך. את הכוח לא להתפרק. המקום הזה נתן להם תקווה. העניק להם תחושה של בית ועזר להם לנסות לשמור על שפיות. אחרי 55 ימים ארוכים המשפחה שלי זכתה לחבק אותי שוב. חזרתי אליהם. הם לא ידעו אם יזכו לראות אותי שוב. בכל יום מאז הם אומרים לי שהם לא יודעים איך הם היו מחזיקים מעמד אם לא הייתי חוזרת מתי שחזרתי, איך הם היו מצליחים לשמור על השפיות שלהם אם עוד הייתי שם. כמה מזל היה להם. אין לילה שאמא שלי לא כותבת לי כמה היא אוהבת אותי וכמה היא מודה שחזרתי אליה. כמה היא מודה שאני לא שם וכמה כואב לה על האימהות שלא זכו עדיין לחבק את הבנות שלהן, את הבנים שלהן ומתות מפחד שאולי זה לא יקרה לעולם.

כל כך הרבה זמן עבר מאז אותו יום ארור, 281 ימים שמרגישים כמו יום אחד ארוך ושחור. כמו סיוט שאנחנו לא מצליחים להתעורר ממנו. אני השתחררתי לפני 226 ימים. 226 ימים שאני מרגישה בטוחה ומוגנת, מוקפת במשפחה שלי, בחברים. אפילו הספקתי לעבור לבית חדש והבאתי את החתולים שלי מהקיבוץ. אני השתחררתי לפני 226 ימים אבל אני לא באמת פה. שום דבר לא מרגיש שלם ואמיתי כשאני יודעת שהם עדיין שם, בגיהינום הזה. אני יודעת מה הם מרגישים, איך כל יום מרגיש שם כמו נצח. כל יום יכול להיות היום שבו הם יפגעו בך שוב. בכל יום אתה יודע שהכול יכול להיגמר ושלעולם לא תחזור שוב הביתה.

הרגעים הקטנים בהם יכולתי לראות את ההפגנות בכיכר חיזקו אותי, נתנו לי תקווה. תמיד הזכרתי לעצמי שמדינת ישראל לא מפקירה את האנשים שלה. שזה ערך עליון עבורנו. זה נתן לי את הכוח להמשיך, להישאר חזקה ולא להיכנע למניפולציות של המחבלים שלא הפסיקו לנסות לשכנע אותנו שישראל וויתרה על עלינו, שישראל לא רוצה שנחזור, שאנחנו נישאר שם לנצח. האחדות שלנו זה הדבר שמפחיד את המחבלים יותר מהכול כי הם יודעים שכשאנחנו מתאחדים אין דבר שיכול לגבור עלינו. זה הכוח שלנו ורק ככה אנחנו ננצח אותם. אני מקווה שהחברים שלי שם יכולים לראות אותנו עכשיו, להבין שאנחנו לא מוותרים עליהם ושלא נפסיק להילחם עד שהם כולם יחזרו אלינו, אל המשפחות שלהם. לא נפסיק להילחם לרגע עד שהם יהיו בטוחים ומוגנים כמו שמגיע להם.

ביום שהשתחררתי נאלצתי להיפרד מאנשים יקרים שנשארו מאחור. היינו משוכנעים שעוד יום, יומיים, כולם יצאו משם, לא האמנו שההפצצות יחזרו. באמת האמנו שזה הסוף. לצערי, כבר בבוקר למחרת השחרור שלי חזרה הלחימה ואני לא מפסיקה לחשוב עליכם מאז. אני זוכרת משפט שהיינו אומרים אחד לשני ברגעים של משבר "in life you get what you can handle". שהחיים מעמידים אותך רק במבחנים ובשיעורים שאתה יכול לעמוד בהם. אני מקווה שאתם ממשיכים להזכיר לעצמכם את המשפט הזה ושזה מצליח לחזק אתכם גם ברגעים שאתם מרגישים שנגמרו הכוחות ושקשה כבר להחזיק. בשביעי באוקטובר, האמנתי עד לרגע האחרון שיבואו לחלץ אותי, שאין סיכוי שאני נלקחת עכשיו לעזה. גם שכבר ראיתי את השער שמוביל לרצועה האמנתי שבכל שנייה הצבא יגיע לחלץ אותי. זה מה שנתן לי את הכוח להילחם. ונלחמתי. נלחמתי עד שהם כבר קשרו אותי בידיים וברגליים ולא היה לי יותר סיכוי. הצבא לא הגיע באותו יום להציל אותי אבל כל הזמן הזה לא הפסקתי להאמין. ידעתי בתוך תוכי שלא יוותרו עלי. אחרי 55 ימים שמעתי סוף סוף את המילים שכל כך ייחלתי לשמוע "עמית זה צה"ל, אנחנו מחכים לך". את הרגע הזה אני לא אשכח כל החיים. אין יום שאני לא מודה לחיילים, למדינה, לאנשים שהוציאו אותי מהגיהינום הזה.

עכשיו, לאחר תקופה כל כך ארוכה שלא הייתה בכלל תקווה, התחדשו סוף סוף המגעים לעסקה לשחרור כל החטופים, החיים והמתים ופעם ראשונה שבאמת מרגיש שזה אפשרי. אסור לנו לפספס את ההזדמנות הזאת שאולי לא תחזור. אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר, בהסכמה מלאה, על מנת להחזיר אותם, את כולם, הביתה בשלום. רק ככה נוכל להתחיל להחלים, להתחיל להשתקם. רק כשכולם יחזרו נוכל להתחיל לתקן את כל מה שנשבר בתוכנו וזה צריך לקרות עכשיו, כשיש בנו עוד כוח לתקן. חייב עסקה עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי״.

גבריאלה ליימברג, שחזרה משבי החמאס בעסקה הקודמת עלתה לבמה יחד עם אחיה פרננדו מרמן שחולץ מהשבי ועם אחייניתה מעיין סיגל קורן (בתה של שורדת השבי קלרה מרמן) : ״תודה רבה שהייתם פה כשאני הייתי שם, 53 ימים בגיהינום. 53 ימים הייתי בתוך מימד זמן שקשה להסביר, שקשה להבין, הדקות והשעות בו נמתחות לתוך נצח וריק. כשחוסר וודאות ואימה מלווים כל נשימה. לאחר כמה ימים מהשחרור, הצטרפתי למאבק להחזיר את האהובים שלי ואת כל החטופים. הרגשתי שאין לי ברירה, למרות כל מה שעברתי והכוחות הדלים שלי. הבנתי שאם אני חזרתי בעסקה אני צריכה לעשות הכל כדי שכלל החטופים האחרים יחזרו גם הם בעסקה״. ״76 ימים לאחר מכן, באמצע הלילה, קיבלתי שיחת טלפון: ״בשורות טובות, פרננדו ולואיס, בידינו!״ חילוץ הרואי של כוחות הביטחון החזיר אותם הביתה אלינו! חשוב לציין ישנם כעת 7 חטופים שחזרו במבצעי חילוץ. יחד עם זאת, נשארו בעזה 120 חטופים. שאף אחד לא יעיז להשלות את עצמו, אי אפשר להחזיר את כולם בפעולות חילוץ! רק עסקה תחזיר את כולם! זה צו השעה! יש עסקה על השולחן! אני פה כדי לוודא שהעסקה הזו תצא לפועל! אני פונה לראש הממשלה בנימין נתניהו: זה בידיים שלך! אל תיתן לשום שיקול פוליטי לגבור על ערך החיים! תעשה את הדבר המוסרי, תעשה את הדבר הכי חשוב שיש לעשות עכשיו: תחזיר את החטופים שבחיים לשיקום והחללים לקבורה ראויה באדמת מדינת ישראל. עכשיו!״

אילן דלאל, אביו של גיא גלבוע דלאל: ״לפני יותר מ9 חודשים יצאו למסיבה ארבעה חברים, שניים מהם נרצחו באכזריות ושניים עדיין מוחזקים במנהרות החמאס. יותר מדי זמן. כל יום בשבי הוא נצח עבורם. אנחנו בזמן של תקווה עכשיו. יש אפשרות ממשית למתווה שיחזיר את החטופים ואנחנו דורשים שתהיה עסקה אחראית כלפי החטופים ומשפחות החטופים ועם ישראל. אנחנו דורשים עסקה אחראית שלא תשאיר אף אחד מאחור, כולם כולל כולם חייבים לחזור הביתה. הניצחון היחיד והמוחלט יהיה רק כשכל החטופים יהיו בבית״.

מוריסיו שניידר, דודה של שירי ביבס: ״אני רוצה שביבי נתניהו יראה מה הולך פה, גם נתניהו צריך להרגיש את זה. אם אתם מרגישים מה שאנחנו מרגישים – תעשו משהו! אם אתם לא עושים כלום זה אומר שאתם לא מרגישים את מה שאנחנו מרגישים. יהיו עוד ימים לגמור את חמאס בצורה אחרת. אנחנו רוצים את יקירנו בחזרה. איבדתי את אחותי ואני לא רוצה להגיד שאיבדתי עוד ארבעה״.

ד״ר אפרת ברון הרלב, מנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים והרופאה שקלטה את הילדים שחזרו מהשבי: ״אני בטוחה שרבים מכם יזדהו עם התחושה שאנשים שאינני מכירה, שמעולם לא פגשתי, הפכו להיות לי יקרים וחשובים כאילו היו בני משפחתי. סבא מונדר, אבא דוד, הילדים אריאל, וכפיר, ירדן ושירי, ועוד ועוד אנשים. עם שמות. וחיים, ומשפחה.  יש לנו בשניידר מחלקה שלמה שעומדת ריקה ומחכה לשובם הביתה. הערב אני כאן כדי לבקש ולקוות שכל ילד וילדה בישראל יזכו לחזור חיים רגילים. שכל ילד וילדה שמחכים לקרוביהם שחטופים יהיו בקרוב מאד שוב בזרועותיהם. כי כל דקה בשבי, היא דקה שמסכנת את חייהם, ומונעת את תחילתו של תהליך השיקום, ההבראה, והחזרה לחיים, שלהם, ושל כולנו״.

צביקה הדר, ברגישות רבה, הנחה את העצרת, דיקלה שרה את ״שבע בערב״ ו״בוקר טוב״.