שורדת השבי אגם גולדשטיין אלמוג, נשאה דברים בהקרנה המיוחדת אגם, שעדותה מופיעה בסרט, הוחזקה בשבי עם חטופות נוספות שנמצאות במנהרות החמאס כבר 283 ימים. אגם שוחררה בעסקה הקודמת לאחר 51 ימים יחד עם אמה ושני אחיה הקטנים. כמו כן נשאו דברים ד"ר איילת לוי שחר, אמה של התצפיתנית נעמה לוי ושירה אלבג, אמה של התצפיתנית לירי אלבג.

דבריה של אגם: "מודה לכם שאתם כאן, אתם האנשים בהם אני נזכרת כשאני מרגישה לבד בתוך כל ההמתנה הזאת שמוצצת לנו את הדם, בתוך כל התסכול, בתוך התקופה הקשה בחיי כנראה. אתם איתי, מחזקים, מחבקים, מסתכלים, ונלחמים, נלחמים גם שכבר אין מילים. נלחמים מבחינתי זה פשוט מגיעים, פשוט לא שוכחים, פשוט חושבים עליהם.פשוט עושים למרות שלא פשוט בכלל.  מאז שהשתחררתי אני נעה בין בכי על הקברים של אבא שלי ושל אחותי, לבין השמחה וההתרגשות העצומה על זה שאני בחיים, לבין המאבק עליכן והתמונה שלכן ברגע בו עזבנו אותכן. כבר כל כך קשה לי למצוא מילים, כל כך קשה לי לעמוד פה מול משפחות של חטופים, שחלקן משפחות של חטופים שפגשתי בשבי, כל כך קשה לחכות בתוך עולם של עליות ומורדות כל כמה שניות בודדות. אבל כל כך קשה לא לדבר. קשה לי לא לצעוק. אני נתתי הכול בעזה, הייתי קמה בבכי, אמרתי לאמא שאין לי כבר כוח יותר, אני עייפה, המלחמה הזאת גדולה עליי.  נתתי הכול והייתי שואלת את עצמי בשביל מה? בשביל מי?  לקח לי זמן למצוא תשובה. בשביל החיים, אתן הכול.  אני חיה, צריכה לחזור למשפחה, צריכה לספר את הסיפור שלי, את הסיפורים ששמעתי. נתתי הכול מעצמי שם בעזה.

נלחמתי.

והן, נלחמות! איזה לוחמות!  ממש ברגע זה, הן נותנות הכול.  מכניסות לעצמן מחשבות טובות, מזכירות לעצמן שהן בחיים. אתם יודעים כמה זה קשה להזכיר לעצמך שאתה חי כשהמוות עוטף אותך מכל כיוון ?

לאובדן יש דרכי התמודדות. שלבים של הבנה, עצב, כעס לפעמים. אבל לזה שהסתכלנו בעיניים אחת של השנייה ואני הבטחתי לכן, הבטחתי לכן שאעשה הכול, הבטחתי לכן שעוד רגע אתן משתחררות, לזה שהסתכלנו בעיניים אחת של השנייה וביקשתן ממני, תספרי הכול רק שהוא לא ייגע בנו שוב. לזה, לזה אין דרכי התמודדות. זה לא כתוב באף נייר, לא אצל שום פסיכולוג  לא כתוב מה עושים אחרי הבטחות בין שבויים, לא התמודדתי מעולם עם שברון לב כזה.  לא מסוגלת יותר בין האבל והאובדן לנוע גם בתחושה של פספוס והפקרה. לא מסוגלת שתתפספס העסקה. ניתנה לי ההזדמנות להשתתף בסרט כל כך חשוב, סרט שהוא תיעוד היסטורי לפשעי המין של חמאס במתקפת הטרור האכזרית בשבעה באוקטובר.

הסרט הזה הוא על מציאות, מציאות בה נשים נאנסו, עונו, נשחטו.  הסרט הזה הוא על מציאות בה פוגעים מינית בנשים בשבי, הסרט הוא על פגיעות בנשים שאחריהן רק שקט נותר. והסרט הזה הוא על אותן הנשים שאנחנו כל כך קרובים להציל, כל כך קרובים למנוע מהם פגיעה, או עוד פגיעה.

הסרט הוא קשה אבל נוכל לעשות עוד סרט, עוד סרט בו המציאות היא שכל הנשים ששם חוזרות אלינו. פגועות וכואבות, אך אמיצות ונחושות להחלים ולהילחם.  סרט בו כל החטופים חוזרים. זה יהיה סרט על מדינה שמתרוממת מהמכה הכי קשה שספגה. הסרט הזה הוא תזכורת שהם מחכים לנו כל כך. שיש את מי להציל.  תודה על ההזדמנות לספר את הסיפור שלי בסרט הזה, זה היה אחד מהדברים שהשאירו אותי חזקה בעזה, המחשבה שאוכל לספר, שלא אישאר עם זה לבד. תודה לכם בקהל שאתם מקשיבים לי, שאתם נלחמים עליהם. ומקשיבים להם גם כשאתם לא שומעים אותם.

אני שומעת אותם, אתם הכוח שלהם. אתם התקווה."

מתוך דבריה של שירה: "הילדה הקטנה שלי עדיין יושבת שם לבד בחושך במנהרות עדיין צועקת לעזרה לירי שלי, אני שומעת את כל הזעקות שלך, אני שומעת אותך בוכה כל הזמן. אנחנו עומדים היום לצפות בסרט זעקות של שתיקה. הסיוט של כל אישה וכל אמא ועכשיו הסיוט שלך שאותו את עוברת כבר 283 ימים. כולנו חושבים כל הזמן על הנורא מכל ואני חושבת על הדברים הקטנים האם כשאת ישנה הוא מביט בך? האם כשאת מתקלחת הדלת סגורה? האם הוא מלטף אותך? והאם והאם והאם. כל כך הרבה מחשבות שלא נותנות לי מנוחה. כל כך הרבה מחשבות שהן המציאות שלך. ואני מבקשת סליחה, אני מצטערת שאת עדיין שם, שעדיין לא הצלחנו. תאחזי בטיפות של אמונה בלילה, תאמיני שזה קרוב יותר מתמיד. וכדי שזה יקרה אני פונה לראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל:

9 חודשים שמעתי מכם איך לחץ צבאי ולחימה יחזיר אותם, איך חמאס לא רוצה לעשות עסקה וכמה העם שלנו עדיין לא מוכן להפסיק מלחמה. אבל היום אנחנו כבר רואים את הסקרים, העם רוצה את החטופים בבית, חמאס רוצה עסקה והלחץ הצבאי הביא תוצאות. עכשיו זה אתם, בידיים שלכם מקבלי ההחלטות, שצריכים לקבל החלטה אמיצה מנהיגותית, מוסרית וערכית.. שימו בצד כל שיקול פוליטי, שימו בצד כל מחלוקת אישית. תהיו אמיצים כמו לירי ושאר החטופים. זה בידיים שלכם להחזיר ללירי ולכל החטופים את התקווה והאמונה שאבדו ב7/10. עם ישראל מאוחד, עם ישראל אחד ועם ישראל לא ישכח ולא יסלח לכל מי שיפקיר וישאיר אותם מאוחר. ביום ראשון ראש הממשלה שלנו טס לנאום על בימת הקונגרס. זה הזמן לסגור את העסקה לפני הנסיעה  ואני שואלת אותך: לא מי טס איתך בכנף ציון אלא איך אתה דואג לשיבת ציון".

מתוך דבריה של איילת: "מזה למעלה מ9 חודשים, מאז אותו בוקר שחור לאחר שכתבת כמה מילים מהמיגונית ואז אבד איתך הקשר נעמונת שלי, באותו בוקר נחשפנו יחד עם העולם כולו לסרטון בו רואים אותך נחטפת לעזה, נגררת בשערך על ידי מחבלים מתא המטען של ג'יפ, אזוקה מדממת ויחפה, ומוטלת בברוטליות ובאיומי אקדח למושב האחורי. האלימות כלפיך ברגעים האלו זועקת בזעקה מפלחת ודוממת שעדיין מהדהדת ומאז לא עוזבת אותנו לרגע.

לפני מספר שבועות, ביקשנו להציג בפני העולם את הרגע הנורא בו נחטפתן. את הרגע בו הכל השתנה.  כל העולם ראה את האימה, האכזריות והרשע מולו ניצבת. אבל לא פחות מזה, גם את הכוחות, האומץ, התושייה והנחישות שלך – נעמה.  היה מטלטל לראות את הכוחות שגילית כשישבת שם, כשהשעות נקפו ועזרה לא הגיעה. ראינו את התושייה שלך, כשפנית למחבלים – חיפשת דרך, חיפשת מוצא. ראינו את הנחישות והאומץ, שאפשרו לך לעמוד על רגלייך, להתבונן לרשע בעיניים, בתוך סיטואציה של אימה בלתי נתפסת.  אנו יודעים מעדויות של השבות שימים רבים, שבועות, היית לבד עם חוטפייך שהעבירו אותך ממקום למקום בין אזורי לחימה, כל כך הרבה פעמים.  אנו יודעים שנפצעת, אך את ממשיכה לעמוד על רגלייך בנחישות ולשאת את התופת הזו. מה עוד עובר עליך עכשיו, מה עוד עבר עליך מאז ששבו הנשים והילדים ואת עוד שם, במנהרות, כל הימים השבועות והחודשים האלו, אנחנו לא יודעים.  קשה לחשוב, לא רוצים לדמיין, לא רוצים להעלות על הדעת. והלב נקרע, יוצא אליך.  והזמן עובר, הימים חולפים, והדקות מטפטפות כאב על הכאב. והגעגוע אליך אינסופי. אלו הדקות, זהו הזמן שבו אפשר וחייבים להציל אותך. האחריות היא של המדינה להציל אותך, אתכן. לפעול ולהציל!!! לא להפנות מבט, לא להמשיך לסדר יום אחר, לא להתגבר-

אני רוצה להזכיר לכולם הערב, שהאימה הזו ממשיכה להתקיים. הרגעים שראינו בסרטונים לא הסתיימו. פיגוע הטרור ממשיך, הרגעים ממשיכים, כבר 283 ימים. אימה צרופה שמתגברת מיום ליום.

זה הזמן של כולנו, של כולם, ללמוד ממך, נעמה.

רה"מ בנימין נתניהו, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ממשלת ישראל. תהיו נעמה. אל תרפו. אל תנוחו, תמצאו, כמו נעמה – כוחות, להישיר מבט למציאות קשה מנשוא. לגלות תושייה שתנחה אתכם אל ההחלטות שצריך לקבל ולאזור את האומץ לקבל אותן. אומץ לשלם מחירים ולהביא להסכם שיציל אותך נעמה שלי , ואת כולם.  וממך ראש הממשלה, אני מבקשת, אל תיסע לקונגרס בלי נעמה שלי. קודם תחזיר אותה ואת כולם ואז נבוא איתה ביחד".