הסרט "ריאליטי" נפתח במשרד אפלולי, טלוויזיות עם מסך שטוח מעטרות את הקירות, כשחדשות רשת פוקס מרצדות עם צילומים של מנהל ה-FBI לשעבר, ג'יימס קומי, בזמן שהוא מדווח כי פוטר על ידי דונלד טראמפ. מאוחר יותר, ריאליטי ווינר (סידני סוויני) תציין את מבזקי החדשות הבלתי פוסקים של פוקס, כאחת הסיבות לשליחת מסמכים מסווגים על התערבות רוסית בבחירות 2016 לבלוג חושפני. זהו ציטוט ישיר מן המציאות, כמו כל התסריט. הסרט מבוסס על המחזה 'Is This A Room' מאת טינה סאטר, שגם מביימת כאן את סרט הבכורה שלה, ו-"ריאליטי" הוא למעשה מבט מצמרר על מדינה העוקבת אחר אזרחיה, תקופה קשה עבור ארצות הברית, עם הופעה יוצאת דופן של סוויני כחושפת שחיתויות.

"ריאליטי" גם מתרחש בזמן אמת, במהלך 83 דקות, והסרט מבהיר מיד – שהוא שואב את התוכן מתמליל השיחות בין ריאליטי ווינר (במציאות) לסוכני ה-FBI: ר. וואלאס טיילור (מרצ'נט דייויס) ו-ג'סטין סי. גאריק (ג'וש המילטון). "ריאליטי" כמעט ולא סוטה מהמסלול שנקבע – ואולי מתעכב לשנייה מחוץ ביתה בג'ורג'יה, לפני שהוא חודר לחדר לבן לא מרוהט, שבו היא עומדת מול קיר בזמן שהיא נחקרת. יש פלאשבקים קצרצרים – החיים של ריאליטי במשרד, והבמאית גם משלבת תמונות מפרופיל האינסטגרם של ריאליטי האמיתית, כדי לאשש כמה מהדברים שהיא אומרת.

מלבד הבלחות אללו, "ריאליטי" קר מאוד מבחינת מבע קולנועי, ופסקול מטריד במיוחד מתנגן ברקע ומגביר את החרדה. הצבעוניות הוויזואלית והיחידה של סאטר מתבטאת ברגעים קצרים שבהם תמליל ההקלטות נכתב על המסך. בפעם הראשונה שזה קורה – לצופים זה נראה מעט מוזר. עם זאת, נראה שמגע תוכני זה אומר באופן ישיר את מה שהסרט לא יכול: האיום שנשקף לדמותה של ריאליטי הוא אמיתי, ועד סוף הסרט היא תהיה אזוקה ובדרך לרצות עונש מאסר. ממשלת ארצות הברית תגרום לה להיעלם בדרך זו או אחרת.

מערכת הכלא של ארצות הברית היא איום מספק, אבל הסרט "ריאליטי" מבטיח שתחושת האיום השקט כלפי האזרחים תמשיך. הסרט מתנגן כמעט כמו מותחן פשע, שבו המשטרה מתקרבת למקום, והאלימות עלולה לפרוץ בכל שנייה. עם זאת, האיום לא מכוון למשטרה הפעם. סוכני ה-FBI – כולם גברים, מתנשאים מעל ריאליטי בשיעור קומה, ומאכלסים את המסך בעוד סוויני נראית בהלם ומפוחדת כאחד. הגברים עומדים בחדר השינה שלה, מעוטרים בווילונות ורודים, מדפדפים ביומנים הפרטיים שלה ומתבדחים על החיות שכל כך אכפת לה מהן. ה-FBI לא מאיים בגלוי, אבל הם לא צריכים… עצם הנוכחות שלהם היא איום בפני עצמו, הפלישה לביתה של ריאליטי היא מעשה אלימות, שסוויני וסאטר מציגים בקלילות, שכמעט אפשר היה להחמיץ אם זה לא היה מחריד כל כך.

סוויני, שהתפרסמה בתפקידה כמלכת הבלגן בסדרה "אופוריה" – משתנה כאן. היא מביאה את החרדה הגוברת של ריאליטי קדימה, בצורה כזו שמחלחלת מהמסך ומאפשרת לפחד לשקוע עמוק. עיניה מתרוצצות כשרכבי שטח שחורים מקיפים את החצר שלה, הכלב שלה נובח בחוץ, כשההבנה האיטית מחלחלת שהיא לא תוכל לצאת מזה. זה משחק מסובך, הרבה ממנו מבוסס על תווי פנים, אבל סוויני מצליחה ברמ"ח איבריה, תפנית מרגשת למי שמעוניין לראות אותה בטריטוריה פחות ניואנסית מאשר תפקידה המוכר בטלוויזיה.

בסופו של דבר, "ריאליטי" הוא סרט די פשוט. מלבד טקסט גרפי על המסך, אין פה קולנוע מתוחכם, אין גם בדיוני שגובר על האמת. סאטר משלבת תוכן תיעודי ונרטיב באופן שמאיר על האופן שבו אמריקה מספרת סיפורים על עצמה ועל הצורך של הפרט הקטן להגן על עצמו. הסרט מסתיים בכותרות סיום, שחושפים את עונש המאסר של ווינר ומכוונים את האשמה לעבר בלוג התוכן, וכישלונו להגן על המקור שחשף את השחיתות. הסרט גם מקפיד להדגיש את העובדה שימים ספורים לאחר שריאליטי נלקחה למעצר, גורמים ממשלתיים דנו בגלוי בתוכן המסמכים שהיא הדליפה. אין צדק ביחס שקיבלה ריאליטי – סאטר יודעת את זה, סוויני יודעת את זה, ועתה גם הצופים יודעים את זה.