ויליאם סטיירון, הסופר האמריקאי שכתב רבי מכר כמו "וידויו של נאט טרנר" ו"בחירתה של סופי", סבל מדיכאון לו נתן ביטוי בספרון "חשכה נראית: זיכרון של שיגעון". הספר תורגם לעברית, אפילו פעמיים, על ידי אותו מתרגם, יהודה מלצר, ששיפר את עצמו בפעם השנייה: ויליאם סטיירון, חשכה נראית: זיכרון של שיגעון, ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 2021. הספר כתוב בלשון מצוחצחת וקלינית, לעתים במשפטים ארוכים שאילצו אותי מפעם לפעם להעיף מבט במקור האנגלי אך באופן כללי ניתן לומר שהוא ברור וקל להבנה.
סטיירון קיבל הודעות מאנשים שהודו לו על הצלת חייהם. הם קראו את הספר ונמנעו מהתאבדות וזוהי עובדה משמחת ביותר וראויה לציון. כמו שאמר יורם קניוק, אין מחמאה גדולה מזו. אני עצמי קראתי את הספר בעניין אך לא התרגשתי כמו רבים אחרים.  לדיכאון של הכותב היו סיבות פריפריות וסיבות עמוקות. בסוף הספרון סטיירון מפרט את כולן. הוא הגיע לגיל שישים ותודעת הסוף המתקרב התחדדה בו יותר מאשר קודם. התגבר בו, בנוסף, החשש מירידת פוריות בכתיבה. גמילתו מאלכוהול בתקופה ההיא שללה ממנו הגנה נוספת. וכמו לא די היה בכך  – טיפול בתרופה לא נכונה ועוד במינונים לא זהירים הגביר מאוד את האובדנות שהייתה קיימת בו עוד קודם. אלה הסיבות שגרמו להתפרצות הדיכאון דווקא ב-1985.
הסיבות העמוקות, דהיינו שורשי הדיכאון, נעוצים בילדותו של סטיירון. אביו סבל מדיכאון חריף ו"הוריש" אותו לבנו. אמו של סטיירון נפטרה כשזה היה בן שלוש עשרה לאחר סבל ממושך ממחלת הסרטן. סטיירון מסביר שלא התאבל כיאות על מות אמו וההדחקה הובילה להתפרצות דיכאון מלווה ברגשי אשמה ובזעם והרס עצמי בגיל שישים. סטיירון מבהיר שהאובדנות ממנה סבל עד גיל זה לא הייתה מודעת וקיבלה ביטוי בספריו. ברומן הראשון שלו, למשל, מופיעה כדמות ראשית אישה ממשפחה רעילה שמסיימת חייה בהתאבדות. המחבר השליך על הדמות באופן בלתי מודע את אובדנותו שלו. עוד שתי דמויות מתאבדות ברומנים שלו.

מסר חשוב נוסף בספרון הוא אופן החלמתו של סטיירון – אישפוז בבית חולים. לאחר שהסיאנסים עם פסיכיאטר מהולל בוגר ייל בהם תלה המטופל תקוות התגלו כפיטפוטי סרק, דרש סטיירון אישפוז. הפסיכיאטר סייע לו בעל כורחו ודווקא משם, חרף חוסר הפופולריות של המהלך, באה הגאולה. חשוב להתאשפז בבית חולים טוב ולסטיירון היו אמצעים.
זאת אחת הסיבות שהספר עניין אותי. רציתי לדעת איך אדם, שהצליח כל כך בחייו, בכל התחומים, נגע בתהומות בתקופה מסוימת בהם למרות שהיה ברור לי היטב שאין תמיד קשר בין הדברים.  סטיירון התחתן עם אישה כלבבו, רוז, משוררת, עיתונאית ופעילת זכויות אדם, בגיל צעיר, חי באושר ועושר ונולדו להם ארבעה ילדים. רוז ניצבה לצידו וסייעה לו (יותר מאשר הפסיכיאטר, מציין סטיירון בהומור) למרות שהייתה וגם כיום (בת 96) בעלת מזג עליז ושמח. סטיירון מציין שלאנשים שלא חוו דיכאון קשה מאוד להבין מדוכאים. אכן כך.
הספר מסתיים בהחלמתו של סטיירון אך ממקור חיצוני למדתי לדעת שהמחלה התפרצה שוב חמש שנים לפני מותו וגרמה לו. סטיירון נפטר בשנת 2006 בגיל שמונים ואחת בחוות מגוריו באי היוקרתי Martha's Vineyard ונקבר בה. בכל זאת זכה סטיירון להפוגה של חמש עשרה שנים טובות לאחר שיצא מבית החולים.