ישנם חובבי מדע בדיוני רבים שיגידו שאין סרטי חייזרים רעים. אפילו במקרה הגרוע ביותר (כמו "הנוסע השמיני 4: התחייה"), סרטי "הנוסע השמיני" עדיין נוטפי אימה, וגורמים לכל סוג של מסע בחלל להיראות כמו הרעיון הגרוע ביותר אי פעם. "הנוסע השמיני: רומולוס" אינו שונה בהקשר זה. פדה אלוורז, הבמאי שיצר רימייק לסרט "מוות אכזרי" (1981) עם גרסה עגומה ואכזרית לחלוטין בסרט "מוות רצחני" משנת 2013, וגם המותחן המחניק שלו: "לא לנשום" משנת 2016, הוא למעשה הבמאי של הסרט השביעי בסדרת סרטי "הנוסע השמיני".

למרות שהסרט לא ממש עומד ברמות האימה של יצירותיו הקודמות של אלוורז, "הנוסע השמיני: רומולוס" הוא סרט מדע בדיוני יעיל למדי. איפשהו בין "הנוסע השמיני" המקורי (1979) לסרט "שובו של הנוסע השמיני" (1986) – מתרחש הסרט הזה, מיקום הולם בהתחשב בקו הזמן של סדרת הסרטים. רומולוס מביא קטעי פעולה ברמות של שובר קופות, והאימה מופנמת וקורצת בפינות, אם כי מסירות הלב היא גם לסרטים הקודמים בסדרה, ועל כן הסרט מרגיש יותר כמו שירות למעריצים מאשר יצירה מקורית ואורגנית העומדת בפני עצמה.

כ-100 שנים לאחר שהנוסטרומו הושמד על ידי אלן ריפלי, "הנוסע השמיני: רומולוס" נפתח במושבת כרייה נטולת שמש ומטונפת אי-שם בחלל. ריין (קיילי ספייני) עובדת כדי להביא את עצמה ואת אנדי (דיוויד יונסון) למערכת כוכבי לכת, שבה השמש מאירה גם על פני האדמה. עם זאת, החוב של ריין לחברת וויילנד-יוטאני הוא אינסופי, וכאשר יוצר איתה קשר החבר הוותיק, טיילר (ארצ'י רנו) עם תוכנית להגיע למערכת השמש איוואגה, היא לא יכולה לעמוד בפיתוי.

במובנים רבים, "הנוסע השמיני: רומולוס" מרגיש כמו סרט חייזרים קלאסי. כתוביות הפתיחה מזכירות את הסרט המקורי מ-1979. יש לו אקספוזיציה איטית שמגבירה את המתח, עוד לפני שהיצורים האימתניים צצים. יש דמות אנדרואיד מעורפלת מבחינה מוסרית, והסרט אפילו בוחר בטכנולוגיה אנלוגית מיושנת בניגוד לטכנולוגיה המהודרת והמודרנית שראינו בסרטי "פרומתאוס" ו-"הנוסע השמיני: קובננט". זו תזכורת נפלאה למה שהסרטים האלה היו, אפילו כשהם – עם השנים התרחבו לאגדות מיתולוגיות על איוולת הסקרנות האנושית.

גישת החזרה ליסודות זו היא גישה שהרבה אתחולים עברו. "הטרף", עם סיפורה של אשת קומנצ'י הנלחמת ביצור מסדרת סרטי "הטורף" על פני המישורים הגדולים של שנת 1719, זו רק דוגמה אחת. עם זאת, "הנוסע השמיני: רומולוס" לא יכול שלא לרמוז לסרטי העבר, וכמו היצורים הנוראיים שנמצאו במעבדות הבדיקה של ווילנד יוטאני, הוא הופך למיזוג מעוות של מה שקרה קודם – לטוב ולרע.

רדוף בפני עצמו, "הנוסע השמיני: רומולוס" לא יכול שלא להביט אחורה, כאילו אומר, 'תראו, זו הסיבה שאתם אוהבים את הסרטים האלה'. זו טקטיקה לא יעילה, במיוחד כשעוד כל כך הרבה מהסרט עובד כמו שהוא עובד. יש הפחדות אפקטיביות, זוועות בלתי נשכחות ומספיק יצורים מעוותים כדי למלא את כל החלליות בחלל. מערכת היחסים של ריין ואנדי היא מערכת היחסים שמתרחבת במידה ניכרת לאורך הסרט, והשחקנים ספייני ו-יונסון נועדו להיות צוות חמד.

הטוויסט של המערכה האחרונה, בוודאי תשמח את אוהבי "פרומתאוס", ומביא סצינת לידה מן המעוותות שידע הקולנוע, וכן מרדף מפלצות קלאסי. אמנם הסרט קל מבחינה נושאית בהשוואה לסרטים קודמים בסדרה, אבל "הנוסע השמיני: רומולוס" הוא בידור כייפי בקולנוע הממוזג בשיא עונת הקיץ, ומביא גם מן המיטב של מה שהפך את סרטי החייזרים לגדולים וכל כך מצליחים.

"הנוסע השמיני: רומולוס" | "Alien: Romulus" – עכשיו בבתי הקולנוע.