מדי פעם עולה לאקרנים סרט בכורה של במאי כזה או אחר, ומרשים את הקהל באופן שלא יישכח. "צאי מזה" – סרט הביכורים של זואי קרביץ כבמאית,  אותו כתבה יחד עם א.ט. פייגנבוים – לא רק כובש, אלא דורש תשומת לב, כיוון שמההתחלה ועד הסוף הוא מחזיק את הצופים, וזהו הישג לא קל בכלל. המותחן הפסיכולוגי הוא חכם, שנון ומשכר, אפילו ברגעיו המפחידים ביותר. יש קסם, הומור ורשעות – שהם אמיתיים מדי, ובכל סצנה גורמים לנו לחכות בנשימה עצורה לחשיפה הגדולה, שמגיעה בהבלחות ופועלת בניגוד מוחלט להתרגשות הראשונית של הדמויות.

מה שבטוח, אירועי הסרט הם לא משהו שפרידה (נעמי אקי) ציפתה להם. פרידה היא מלצרית קוקטיילים המתאהבת באיל הטכנולוגיה שירדה קרנו, סלייטר קינג (צ'נינג טייטום), שמתנצל על עבירות העבר ומתפטר מתפקיד המנכ"ל של החברה שלו. פרידה וחברתה, ג'ס (אליה שוקט) – מתרגשות כשהן מוזמנות לאי הפרטי של סלייטר. אמנם אנחנו יודעים שיש משהו לא הגיוני בהצעה זו, אבל הלגימה האינסופית של השמפניה, ההתזה החושנית של בושם והכיף האינסופי שהדמויות חוות, מושכים אותנו מיידית לעולם המפתה, אך מטריד זה.

עבור במאית שזהו סרטה העלילתי הראשון, לקרביץ חזון יצירתי חד וברור, והיא מצליחה לבצע אותו בדיוק עצום. האי הפרטי של סלייטר חם ומזמין, מצולם באופן מובהק, מבלי להיות כך באופן טבעי. התחפושות, המורכבות ברובן משמלות לבנות לנשים וחולצות לבנות לגברים, הן ללא דופי, ובו בזמן מלמדות אותנו שמשהו לא בסדר בתרחיש הטוהר והצחיחות. התקריבים של קרביץ על הפנים של אקי מרגשים במיוחד, ומדי פעם רודפים אותנו. הם מאפשרים לנו להיות עדים למצבה הרגשי, אבל לא מוסרים רמזים לפני שמגיע הזמן.

זה מספיק כדי לגרום לנו להרגיש לא רגועים, אך בלי להסביר יתר על המידה. באמצעות עבודת מצלמה משובחת, "צאי מזה" מצטיין בסנוור הצופים, מרמה אותנו לתחושת אושר מזויפת, גם ברגעים הכי לא נכונים. העריכה של קתרין ג'יי שוברט פנטסטית במיוחד, החיתוכים המהירים שלה מצניעים את החזרתיות של הפעילות היומ-יומית של הדמויות ומעניקים תחושה כאילו אנחנו נמצאים באיזו לולאת זמן מטרידה. עם זאת, האמת מקננת הרבה יותר, ו-"צאי מזה" טוב בלשמור אותנו על קצה הכיסא לקראת שיא מרשים במיוחד.

הסרט הוא גם תזכורת כיצד ניתן לבצע תסריט כתוב היטב ובקצב יפה של שעה ו-42 דקות בלבד. קרביץ לא משתהה יותר מהנדרש, והסביבה שרובה מתרחשת במיקום יחיד לעולם לא מעייפת, כי לפרידה תמיד יש משהו חדש לגלות. מעבר לאסתטיקה ולאלמנטים הטכניים, "צאי מזה" חוקר נושאים לעומקם – כולל טראומה. החוויות שחוות הדמויות בסרט מעוררות רגשות, ולקרביץ יש מסר שמכה קרוב לבית באמיתותו ובכוונתו.

ל-"צאי מזה" יש הכל, אבל זה מתחזק עוד יותר על ידי משחק אפקטיבי, רגשי ומרובד של אקי, שמבססת את הסרט כשגלי העלילה נעים סביבה ודרכה. היא שחקנית שצריך להתחשב בה, מביאה רמות של כאב, בלבול, התרגשות ונחישות שגורמות לנו לפחד לחייה ולאהוד אותה בו זמנית. אקי מושלמת בתור פרידה, ומקרינה הופעה ראויה לפרסים. טייטום משתמש בכריזמה שלו בתור סלייטר, ומצליח להפיק הופעה סימפטית לרגע, לפני שזו מתהפכת למשהו יותר מפלצתי. הדמות שלו מגלמת אנשים שראינו בעבר – בתקשורת ובחיים האמיתיים – וטייטום כורה את הטראומה של סלייטר ומשתמש בה ככיסוי. השחקן לא מפריז בתגובות שלו, וזו חלק מהסיבה שהוא כל כך מוצלח.

הדמות ג'ס של שוקט היא ההגיונית, אבל אפילו היא נגררת לתוך ענן האושר שמוצג לה ולפרידה. ההשקעה בדמויות כל כך טובה, כך שכשהדברים מקבלים תפנית, איכפת לנו ממה שקורה להן. באופן לא מפתיע, אדריה ארג'ונה גונבת כמה סצינות בתור שרה – כוכבת ריאליטי סנובית לכאורה, שבהתחלה מקנאה בתשומת הלב שסלייטר נותן לפרידה. שאר צוות המשנה – כולל היילי ג'ואל אוסמנט, כריסטיאן סלייטר ו-ג'ינה דייויס, בתפקיד שהוא גם מזעזע וגם – מעולה. התפקידים שלהם עדינים יותר, אבל הם  בלתי נשכחים לא פחות ברעיון הגדול שבסיפור הסרט.

בסופו של דבר, במהלך הקרנות הטריילר של "צאי מזה", הוא נראה כעוד סרט שגרתי, אבל לאחר הצפייה – אין אוהד קולנוע שלא מתרגש לדעת מה מיזם הבימוי הבא של קרביץ, שכן היא הוכיחה את עצמה כבמאית אדירה ומספרת סיפורים ללא דופי, עם עומק ועין חדה לפרטים הקטנים.

"צאי מזה" | "Blink Twice" – עכשיו בבתי הקולנוע.