השבוע, חולצו גופותיהם של אברהם מונדר ז״ל, אלכס דנציג ז״ל, חיים פרי ז״ל, יגב בוכשטב ז״ל, יורם מצגר ז״ל ונדב פופלוול ז״ל, שנחטפו בחיים ונרצחו לאחר מספר חודשים בשבי החמאס. בכיכר החטופים נערכה עצרת בסימן ״יכולתם להציל אותם״ בה נשאו דברים אילה מצגר, כלתו של יורם מצגר ז״ל ואייל מור, אחיינו של של אברהם מונדר ז״ל.

אילה מצגר: ״אפשר היה להציל את יורם ואת שאר החבורה. יורם מת בגלל שהיה בן ערובה, במצב שבו לחייו אין ערך ושוביו יכולים בכל רגע נתון לפגוע בו. יורם מת בגלל שהסיכוי לשרוד במנהרות בזמן מלחמה כשאתה בן 80 הוא קלוש. מצאו לו בכיס כדורים נגד כאבים. זה אומר ששוביו ניסו להקל עליו איכשהו אבל כל בר דעת מבין שבתנאי מלחמה ותחת התקפות צה"ל ושיבושים באספקת מזון הסיכוי לשרוד כשאתה בנקודת פתיחה כזו הוא נמוך מאוד והתרחיש שמישהו מהשובים שלך ילחץ וירצח אותך כדי לנסות להציל את עצמו סביר ביותר. חשבנו על התרחישים האלו מראש, התרענו, דרשנו דרכי פעולה אחרות ונתקלנו בקירות אטומים.

קשה להסביר את תחושת העלבון והבגידה. לעולם לא היו לי ציפיות מסינוואר או מחמאס שישמרו עלינו, שיקשיבו לתחינות שלנו או ישמרו על האינטרסים שלנו. הציפיות שלי הופנו תמיד לממשלה שלי. כי זה תפקידה וזו אחריותה. תחושת הבגידה וההפקרה כל כך גדולות שאין יותר מה להגיד! אפשר היה להציל אותם ויש עוד רבים שחובה להציל! כל החטופים צריכים היו מזמן להיות בבית.

השבוע ראינו שוב איך נתניהו עושה את זה: בשלב ראשון הוא מאשר, מעביר לאישור החמאס ואז מוסיף שינויים מרחוק וזורק הערות שמשכנעות את הצד השני שהוא לא באמת רוצה בעסקה ואז גם הצד השני נסוג. כל כך קל! וכל זה על חשבון חייהם של יקירנו.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולפנות לשרים ולחברי הקואליציה השפויים: נתניהו כשל ב7/10 וגם בהחזרת החטופים. הזיזו אותו מתפקידו ומנו אדם שמסוגל להחזירם. קדמו עסקה! מה שקורה עכשיו הוא פשע וכל עוד אתם יושבים מהצד אתם שותפים לפשע. דמם יהיה על הידיים שלכם!

יורם, סליחה שלא הצלחנו!״

אייל מור: ״כשמונדר השתחרר מהצבא, הוא נענה לקריאתו של דוד בן גוריון והתיישב בקיבוץ ניר עוז שרק הוקם – היה למונדר ברור לגמרי שהמדינה ששולחת אותו לשם, היא גם ערבה לביטחונו האישי. ב-15 שנה האחרונות המצב הבטחוני לא היטיב עם מונדר וחבריו בעוטף – ה-"סבבים" הרבים והטפטופים שביניהם, שינו את המציאות להיות בלתי נסבלת ותלויה בחסדי "השכנים". אלה מצידם המטירו על ניר עוז קסאמים, פצמ"רים, עפיפוני נפץ ובלוני תבערה כל מתי שהתחשק להם, יחד עם זאת לרגע לא חלפה המחשבה לעזוב את הבית, אפילו לרגע! כשהביעו התושבים את חששם, הרגיעו אותם אנשי הצבא שיש גדר ויש מכשול, ויש טכנולוגיה, ויש מצלמות ויחידות ועתודות ומה לא.

המוות, כך מסרו הקצינים התרחש כנראה בחודש מרץ, כלומר במשך למעלה מ- 5 חודשים יושבים דוד שלי וחבריו המבוגרים במנהרה, בתנאים בלתי אנושיים, ומצליחים לשרוד – ״איך״ אתם שואלים? בלי אוויר נקי, בלי אור יום, בלי תרופות, בלי תנאים סניטרים, בלי קשר לעולם החיצון ועם מעט מזון ומים?

התשובה היא בזכות החוסן הפנימי של אותו זן מיוחד של מלח הארץ, ואותו כוח הביחד שנובע מערך הרעות שטבוע בהם כל כך חזק. לשרוד בשבי זה תנאי הכרחי, אבל לא מספיק דיו כדי להשתחרר. השחרור זה כבר התפקיד של המדינה, השחרור זו אחריות הנובעת מהחוזה הבלתי כתוב אך הברור, שבין המדינה לאזרחיה. אותה הנהגת המדינה שנכשלה לשמור עליהם בביתם שבעוטף, הזניחה אותם שוב ושוב, כשהתעקשה לפספס כל הזדמנות להחזירם בעסקה, ואנחנו יודעים בוודאות שהיו כאלה. לעולם לא נדע מה עבר בראשם של חיים, אלכס, יורם, נדב, יגב ואברהם באותם חודשים של עינויי גוף ונפש, אך נראה לי שכל ניחוש שמכיל את המילים הפקרה או בגידה – פוגע בול.

ולסיום, אני משוכנע שאילו מונדר היה שומע שראש הממשלה שלו רואה בציר פילדלפי ומסדרון נצרים נכסים אסטרטגים שאסור לוותר עליהם, גם במחיר ויתור על החטופים, היה בוודאי עונה:

אדוני ראש הממשלה, הנכסים האסטרטגים של מדינת ישראל היו מאז הקמתה הערכים שלה. בניגוד לצירים ומסדרונות, ערכים כמו "פידיון שבויים", "ערבות הדדית" ומחויבות המדינה לאזרחיה – אינם ניתנים להשתלטות מחדש תוך מספר ימים. אובדן שלהם הוא הרבה יותר אסטרטגי –הוא עלול להוביל לקץ המפעל הציוני״.

שורדת השבי אביבה סיגל אתמול השתתפה בפגישת שורדות השבי עם רה״מ פנתה לרה״מ: ״הסתכלת לי בעיניים והבטחת לי שתחזיר את קית׳ הביתה ואני כבר לא מאמינה למילים, אני רוצה לראות מעשים. קית׳ לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן. תחזיר אותו הביתה היום!״

מתוך דבריה של אביבה: כולם אומרים לי להישאר חזקה ולחשוב חיובי אבל איך אני יכולה לחשוב חיובי כשאני יודעת את האמת? אני יודעת שאתה עצוב, אני יודעת שכואב לך כל הגוף ושאתה כל כך רזה ורק מנסה לשרוד. אסור לך לאבד את התקווה, גם לנו פה זה קשה, אבל אנחנו לא מוותרים, אנחנו נחזיר אותך הביתה.

היום לפני שנה בדיוק יובי המתוק כרע ברך והציע לשירקוש שלנו להתחתן.

ברגע שהם סיפרו לי ולקית שהם מתחתנים היינו כל כך מאושרים. קית׳ כל כך אוהב את יובל והוא שמח עד השמיים לחשוב שהוא נכנס למשפחה שלנו. בשבי כבר הבנו שלא נזכה להיות בחתונה שכל כך חיכינו לה, ידענו שנמות בעזה. אני זוכרת כמה בכינו שם כשהבנו ששירקוש שלנו תצטרך ללכת לחופה בלי ההורים שלה. חלמתי על החתונה הזאת בלילות והיו רגעים קטנים שהאמנו שנגיע לרגע הזה. שננצח את השבי הנורא ונלווה את שירקוש ברגע המרגש הזה. זה החזיק אותנו, נתן לנו הרבה תקווה ואור בתוך חושך גדול.

קית׳ הלוואי שאתה רואה אותי עכשיו, הלוואי שבמקרה אתה שומע אותי ומסתכל לי בעיניים כמו שהסתכלת לפני תשעה חודשים ושומע שאני לא מוותרת, ולא אוותר עד שאוכל לחבק אותך, יש לך פה עם שלם של אנשים עם הלב הכי טוב בעולם ואנחנו לא מוותרים עליך! אתה חוזר הביתה ואני מבטיחה לך ולכל החטופים והחטופות שנמצאים כרגע בסיוט הכי גדול שאפשר לדמיין, אתם חוזרים הביתה!

אני פונה לכל עם ישראל רק ביחד נחזיר את כל ה 109 חטופים וחטופות. אנחנו נמשיך לצרוח בשבילם, עד שכולם יחזרו. לחיילים המדהימים שלנו ולכל כוחות הביטחון, אין לי מילים להודות לכם על עבודת הקודש שלכם, על זה שאתם שומרים עלינו ימים ולילות. בבקשה תשמרו על עצמכם ואחרון, ראש הממשלה שלי, בנימין נתניהו, אתה הסתכלת לי בעיניים והבטחת לי שתחזיר את קית הביתה ואני כבר לא מאמינה למילים. אני רוצה לראות מעשים.

קית׳ לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן ושנינו יודעים את זה.

תחזיר אותו הביתה היום!

תחזיר את התקווה!

תחזיר לנו את היכולת לנשום ולחיות במדינה שאנחנו כל כך אוהבים.

אנחנו לעולם לא נוכל להתחיל להשתקם עד כל עוד יש חטופים בעזה״.

מיכאל לוי, אחיו של החטוף אור לוי: ״מאז השבעה באוקטובר אני מבין כמה כל יום שעובר הוא קריטי, כל רגע הוא בעל משמעות, ושדקה יכולה להכריע לחיים או למוות. אור ועינב הגיעו לנובה 9 דקות לפני שהגיהינום התחיל. עיכוב קטן בדרך והחיים שלי היו נראים אחרת. אנחנו כמעט שנה מהפעם האחרונה שאלמוג קיבל חיבוק ונשיקה מאמא ואבא. הזיכרונות הופכים לרסיסים. בזמן האחרון כשאנחנו מראים לו תמונה של אבא הוא חושב שזה אני. וכשאנחנו מזכירים לו שאנחנו מחפשים את אבא הוא תמיד שואל אם אבא באמת יחזור. מה אפשר להגיד לילד בן 3 שזאת המשאלה הכי גדולה שלו? שלנו.. זה שובר את הלב. באיזה עולם ילד בן שלוש יתחיל בעוד שבוע גן עירייה לראשונה בחייו בלי המבט הנרגש של אמא ואבא? לאיזה ילד זה מגיע? תחשבו עליו, מוקף בהורים שמצלמים את הכניסה לגן, אמא שמזילה דמעה מהתרגשות אבא שמחבק חזק רגע לפני שנפרדים, אבל אלו לא ההורים שלו. אמא כבר לא תחזור, אבל אבא שלו חייב!

גיל דיקמן, בן דודה של כרמל גת: ״כרמלי, בת דודה שלי, הייתה אמורה לחזור ביום ה-8 של העסקה – ובבוקר אותו היום הפסקת האש קרסה, וחזרו להילחם.

היינו ממש מרחק של כמה שעות  וכרמלי שלנו יכלה להיות עכשיו בבית. החמצנו את ההזדמנות להחזיר אותה, עם עוד נשים צעירות, עם עוד גברים מבוגרים וחולים שיכלו להשתחרר מהשבי הביתה בחיים באותו היום. את כל החטופים שגופותיהם חולצו השבוע, חיים פרי, יורם מצגר, אברהם מונדר, אלכס דנציג, נדב פופולוול ויגב בוכשטב – את כולם יכולנו להציל בחיים. כולם יכלו לחזור, יחד עם כרמל. את כולם הפסדנו, הפסד מוחלט. כרמלי נשארה מאחור. אבל היא עדיין בחיים. עדיין מחכה שנציל אותה. חטופים שהיו איתה סיפרו שברגעים הקשים שם בשבי, היא הייתה מלאך שומר שלהם: עשתה איתם תרגילי מדיטציה ויוגה, ושמרה על הגוף ועל הנפש שלהם חיים גם בשבי. ברגעים החשוכים – היא הצליחה להיות אור, לבחור בחיים, לעטוף ולהגן על החטופים שהיו שם איתה. השבוע הזה היה אולי הקשה ביותר מאז 7 באוקטובר. בלוויות בנירים ובניר עוז, הרגשתי לרגע שהובסנו. אבל דווקא בסוף השבוע הזה, אני רוצה לדבר על האיש שאולי הרגיש השבוע טעם קל של ניצחון קטן. יחיא סינוואר.

כשהוא שמע ברדיו מישהו אומר שציר פילדלפי הוא נכס אסטרטגי, שבשבילו אפשר לוותר על החטופים. ברגע הזה הוא בטח חשב לעצמו שאולי התכנית שלו הצליחה. שהוא הצליח להפוך את עם ישראל מעם חפץ חיים של אזרחיו, לעם שמקדש את המוות של אויביו. אולי הוא גם חושב שאנחנו מוכנים להקריב 109 חטופים בשביל ציר 1. אולי הוא מדמיין אפילו שעבור מדינת ישראל מוות של חטופים הוא נזק משני. הוא בטח צפה בטלוויזיה וראה את ראש הממשלה שלנו מחמיץ את ההזדמנות לעסקה – וחייך לעצמו. הוא יכול להמשיך לחלום על זה. אני רוצה שכולנו נוכיח למחבל הזה: סינוואר לא ניצח, והוא לעולם לא ינצח. אנחנו לא נהיה מדינה בה בה הקיצוניים שולטים, וכופים על הרוב השפוי להקריב חיים של אזרחים. אם נתניהו יטרפד עסקה, הוא יגשים את החלום של איתמר בן גביר ויחיא סינוואר. אנחנו לא ניתן לזה לקרות. אנחנו לעולם לא נוותר על החטופים. כי בשבילנו, 109 חטופים – הם הנכס האסטרטגי. הערך המקודש של חיי אדם והערבות ההדדית – זה הנשק הסודי שלנו. זה מקור הכוח שלנו כאומה וכעם. בניגוד למה שנדמה לו, לרוב הישראלים חיי אדם חשובים הרבה יותר מהשאלה מי יהיה בשלטון. לכן רוב עצום כל כך בישראל מגיע לכאן בכל שבת לתמוך במשפחות החטופים, ויוצא בכל הארץ, להתפלל, לזעוק ולצעוק לאחים והאחיות שלנו: אנחנו לא נפקיר אתכם. לעולם.

הם רצחו את כנרת, דודה שלי יחד עם 1,200 ישראלים, אבל את ערכי הערבות ההדדית שבהם כנרת האמינה כל חייה, הסולידריות, השוויון, הדמוקרטיה והחיים – אותם הם לא יצליחו לרצוח. בלבבות של הבנים שלה, הנכדה שלה, גם של הבת שלה כרמל שיושבת עכשיו בשבי – בלבבות שלנו, ושל האנשים שעומדים הערב בכיכר הזאת, הערכים האלה לא יפסיקו לפעום. הם עדיין חיים״.