דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

הליהוק של רבקה מיכאלי לתפקיד הראשי הוא החלק הטוב בהצגה. מיכאלי בת ה-86 היא "הקשישה" הכי צעירה בתיאטרון הישראלי. שובבה, מצחיקה, אנרגטית. דווקא בגלל שמיכאלי אינה רק שחקנית, אלא גם סטנדאפיסטית, התפקיד שלה הוא משב רוח מרענן.

"נעמי ונורמה" היא קומדיה פמיניסטית על אנושיות ונשיות. סיפור על שתי נשים, שעורכות מסע ברחבי הארץ, שהכותרת שלו: העצמה נשית. שתי מילים, שהשימוש בהן נשחק מאוד.

עירית קפלן, שמרבה לצעוק משום מה, היא הפרטנרית של מיכאלי למסע המשעשע לעיתים. קפלן גם כתבה את המחזה יחד עם יואב ברלב. הסיפור, כך היא מספרת, מבוסס גם על ניסיון החיים שלה עם גבר מחפיץ, שתלטן או מקטין.

האם נקלענו לגרסה ישראלית של הלהיט הקולנועי "תלמה ולואיז"? לא ולא. מיכאלי וקפלן אינן סוזן סרנדון וג'ינה דייוויס, למרות השם המרמז של ההצגה, חומרים בעלילה והמכונית המקרטעת על הבמה.

לא רק המכונית הקטנה והחתוכה מקרטעת בהצגה. כל התפאורה נראית כאילו הורכבה משאריות תפאורה מהצגות אחרות. חילופי התפאורה מזכירים תיאטרון חובבים. לא מתאים לקאמרי. ובכלל, הבמה הגדולה של התיאטרון גדולה על המחזה הזה. הפתרונות שמצאה הבמאית תמר קינן נראים מאולצים וחבל שלא התעקשה להעלות את ההצגה לפחות בקאמרי 2.

"נעמי ונורמה" נעה על הגבול שבין קומדיה לפארסה. גם משחק טוב של חלק מהשחקנים, כולל נדב אסולין, ובימוי קיצבי של קינן, לא מספיקים כאשר המחזה אינו בשל וזקוק לשיפור.

מצד שני, בימים עצובים וכואבים אלה, גם קומדיה בינונית יכולה לתת מענה לצורך שלנו בקצת אסקפיזם.  "נעמי ונורמה" בקאמרי עונה על הצורך הזה. קומדיה קטנה וחביבה, שממתיקה קצת את החיים.