אתמול בלילה הוקרן בטורונטו קנדה סרטו של הבמאי היהודי מרטין גיבני, זוכה האוסטרליים לסרטים תיעודיים שאמר שבסרט שלו על ביבי מזעזע באשר הוא מראה לאיזה רמת שחיתות ירדה ה שפחה הזאת שיעשה עם שלם לצרכיה. נתניהו מיהר להוציא צו שיאסור את הקרנתו בישראל. החטופים?, מעניין לו את התחת. הוא חושב רק נתניהו ואין חדש תחת השמש.

חבר שלי שגר חצי מהשנה בטורונטו היה אתמול בסרט וכך כתב לי: "הערב התקיימה הבכורה של הדוקו על ביבי, במסגרת פסטיבל הסרטים בטורונטו. אותו הסרט שהוא ניסה למנוע הצגתו. התחושות מעורבות והסרט לא פשוט. עוד ברחוב מול הכניסה לאולם התקיימה הפגנה למען החטופים. בתור הארוך לכניסה לסרט חולקו פוסטרים. הקהל מעורב חלק ישראלים ויהודים אפילו כאלו שהגיעו במיוחד מניו יורק, יש כמובן סקרנים או מתעניינים מהקהל של הפסטיבל ואף לא מעט ערבים שבאו לצפות. חבוש כפייה עמד לידי בחור. כולם עמדו בשקט מופתי ממתינים לכניסה לאולם. בכל זאת טורונט.
למי שמכיר את ביבי וקורא את העיתונות הישראלית (לא ערוץ 14 ועוזריו) די מכיר את רוב הדברים. אך עדיין לצפות בהתנהגות בחקירות, נתנה תחושה שאני צופה בסרט של נטפלקיס על איזה ארגון פשע רציני במקסיקו. לצפות באיש שמספרים שיש לו זיכרון פנומנלי שלפתע אינו זוכר דבר, מתפתל בחקירה ומאשים את כולם תוך הצגתו כקורבן. זה היה כמעט כמו לצפות בחקירה של איזה עבריין צעצוע שמתבכיין בחקירה: לא גנבתי עברתי במקרה וזה היה ליד אז לקחתי. לשמוע את חבריו ששואלים איך הפך אותנו לכאלו?, אך כשצופים בחקירות של אשתו ובנו זה כבר מתחיל לדגדג את בלוטות ההקאה. אם היה מעז אזרח פשוט לומר לחוקרים את מה שאמר בנו בחקירה תוך זלזול בוטה בחוקרים, אפשר היה לספור בעשרות את כמות התפרים בפניו ובגופו. לצפות באישה, אשת ראש ממשלה, מאבדת עשתונות ומטיחה בחוקרים מילים לא קלות, מעביר בנו  צמרמורת ותחושה קשה. התחושה היא פשוט שמולנו ראש ממשלה שבנה לעצמו ארגון פשע של ממש. כזה שעסוק בעצמו ומשפחתו, כזה ששבוי בידו בנו ואשתו. כזה מין דון קורלאנה שפרט למשפחה שלו אף אחד ואני מדגיש, אין אף אחד שמעניין אותו!
איך אמר עליו בנו, הוא חלש לא יכול להחליט… אז הוא (הבן) ואשתו מחליטים עבורו. וכשההחלטות הם של אשתו ושל של בנו, נותר לנו רק איזה שקרן די עלוב שיודע לנאום. לשמוע את חברו הטוב מספר עליו. לצפות בעדויות של אלו שמימנו את תפנוקיו. מבהירים ללא כל ספק כי מדינה שלמה חטופה בידי נוכל נוראי – ראש ממשלת ישראל. אנו צופים במעשיו שמציגים ומספרים איך קידם את שני הגזענים אנשי כהנא – בן גביר וסמוטריץ. הוא באפסותו חשב שישלוט בהם עד שהפכו אותו לבובה חסרת יכולת. בובה שנשלטת באופן מלא על ידם, והכל חברים, הכל מפחד המשפט. בסוף ההסרטה עלו היוצרים לבמה לספר על עבודתם. לכן אסכם בדברים שאמר היוצר: "שנים רבות אני עוסק בתיעוד שחיתות ברחבי העולם, בכזה לא נתקלתי מעולם. המסר עצוב לכל אדם.  בעיקר לתושבי ישראל והיהודים ברחבי העולם. עצוב ונוראי.

היהפוך כושי עורו, נמר חברבורותיו?

ליאור לוטן מנהל השבויים והנעדרים מתלונן בסדרה "שבויים" בערוץ 1 כאם דיגיטל, שביבי שם לו רגליים ולא נתן לו שום גיבוי. זה היה ב2014. עשר שנים מאוחר יותר מתלוננים בגלוי גם ראש המוסד, ראש השב"כ והאלוף ניצן על אותו דבר. ביבי הוא דיקטטור שרוצה לשלוט על כל פיפס כי הוא חושש שיתגלה שכל השיקולים שלו הם רק שיקולי הישרדות פוליטית. ואז אתה שומע שאדון אנגלמן העבד הנרצע שביבי מינה כמבקר המדינה, קופץ בראש וממנה את כמובן כוועדת חקירה לאירועי טבח אוקטובר 23. אבל ההתלהבות שלו כל כך שקופה עד שהרמטכ"ל, השב"כ והמוסד מעבירים אצלם החלטה פנימית שלא לשתף פעולה, כי ברור מראש שאנגלמן הוא השליח שתפקידו לנקות את הביבי מכל אחריות ולהודיע מראש שרק הצבא אשם ואז בשביל מה צריך למנות עוד וועדת חקירה?
אתם רוצים דוגמא?
איך שהתחילו אירועי הטבח וזה הגיע לביבי הוא החליט לא לאשר הפעלה של חיל האוויר עד לשעה 14:00 מועד כינוס הקבינט. עכשיו כצפוי, הוא טוען להד"מ. אתמול אשתו הבלונדה אמרה את המשפט הזה וטענה ששמו דברים בפיו, דבר שהיא רגילה לעשות עם עובדי וחברי הממשלה ןוהליכוד, העזה ואמרה מילים בוטות לאב שכול, אב של חטוף שנרצח בגלל ממשלת ישראל, בעלה ואנשי הציונות הדתית. עובדתית. שהיה בחיים עד יומיים לפני. שהיה יכול להיות בבית כבר לפני חודשים.  ילדים של אחרים שהוא נתניהו, שולח למות. אני לא מאמין שהוא מסוגל לרגש של אמפטיה או הזדהות. מדובר ברובוט.  אב שכול, שהעז לעביר ביקורת על בעלה בפומבי? השניים ראה"מ והבלונדה, חשבו יבואו אל רב דתי ויקבלו את ליקוק הישבנים הרגיל שלהם. אהה, היא גם אמרה "איזה מנעמי שילטון"? בחיי. בחיי.

אז אומר זאת כך:
א. אין דבר וחצי דבר שאראה בסרט כלשהו על המשפחה הזאת, הכנופייה שלהם וארגון הפשע שהם מנהלים, שיכול להפתיע אותי, לזעזע אותי, לגרום לי לומר "וואו". אין. הרף כל כך נמוך, שאין ליטראלי דבר אחד שאדם מסוגל לעשות לאחר, שאתפלא אם לא עשו. אף לא אחד. בדיוק כפי שלא אתפלא על שום דבר שאקרא על קרטל סמים מקסיקני או האנשים שמנהלים ארגוני חבלה.
ב. הוא מי שהוא. היא מי שהיא. הם כמובן הצליחו לייצר עוד יצורים כמוהם, אבל שבעלי מקצוע בתחום הנפש יתעסקו בזה. הם לא הבעיה!, ללא התמיכה. ללא הסגידה – הוא היה נשאר סוחר רהיטים כושל שחי בצלו של אח מיתולוגי שהיה כנראה החלק הטוב בדי אני איי, היא הייתה נשארת הוד שפיותה, איך שהיא, אבל ללא השפעה על חיינו.
ג. הבעיה היא פה אצלנו: היום ואחרי כל מה שקרה. גם במקומות כמו קריית שמונה נהריה, אופקים, שדרות, נתיבות, ובחלקים שונים בארץ, יש להם עדיין תמיכה נרחבת. היא אינה מבוססת על המצב הטוב שבו הם חיים, על מציאות ורודה, או על שום דבר רציונלי. תמיכה עיוורת כעכברים סומא שהולכים אחרי החלילן.
גבירותי ורבותי הקוראים – מיליון אנשים בקו הראשון! אנשים שמשלמים ב 40 ו 50 אחוז יותר על מזון, מהמדינות הכי יקרות באירופה, הם אלו שמממנים ל"גברת" מלונות פאר וארוחות שחיתות בכל העולם, בזמן שאת המשכנתא הם כבר לא יכולים לשלם.  אנשים שנטבחים, שמפונים, שנרקבים במקלטים. שמאבדים בני משפחה וחברים. שאין להם משרדי ממשלה מתפקדים כבר שנים. שעוברים התעללויות, ומכות, והשפלות. שאין לילדים שלהם חינוך נורמלי (למעט אם אתה בסקטור שיודע לסחוט כמו הציונות הדתית והחרדים, שם קצת יותר טוב).  כאלו שמתים במלחמות ו/או שולחים את הילדים שלהם למות במלחמות שמהותן היחיד היא שמירתו בתפקיד ושמירתה של הגברת שלו בתפקיד הלא רשמי שלה – מנהלת המדינה בפועל.  הדבר הזה הוא אולי פוליטי, אבל לפני הכל אמוציונלי. הוא עבד עליהם בעיניים בשיטות מתוחכמות במשך שנים.  אבל היום, אחרי השנה הזאת יותר מאי פעם – אף אחד מהם לא יכול לומר יותר "לא ידעתי".
אני מאמין באחריות אישית. אני חושב שהם, אלו שנותנים להם את הכוח ועדיין –  אשמים יותר מהכל. הם וכמובן כל אלו שאוכלים מהפירורים של העוגה. כל קציני המשטרה וכל המושחתים של החונטה שמחסלים את מה שנשאר מהמדינה כמו ארבה בשדה חיטה. מי שלא רואה את העתיד של ילדיו לנגד עיניו זה אולי עצוב, אבל זה שלו/ה. העניין הוא שאת הילדים שלנו והעתיד שלהם הם מקריבים. מדינת ישראל גמורה ומתפקדת על אחוז אחד בבטרייה. היא לא תשרוד מלחמה כוללת. גם את זה כולם יודעים. היא לא תשרוד את המשבר הכלכלי שלמרבה האירוניה, אפילו לא ראינו את הקצה שלו. אבל חברים, אני אומר לכם שהוא האדון נתניהו, לא יהיה פה כשהיא תחרב. לא הוא ולא היא, גם לא הילדים שלהם ולא אף אחד מהאליטות. כבר היום כולם שם מטיילים בעולם בזמן שפה מופגזים ומפונים, והם מסדרים לעצמם את המפלט ליום שאחרי. את הדבר הזה שקורה פה, ישראל עשתה לעצמה. התומכים שלו בשם שנאה, הסתה ו"כוח, כבוד וכסף". למרות שרובם בעוני ובשכול ובמלחמות. הציונות הדתית בשם קולות מעוותים שהם שומעים על ארצות שלמות ועל כך שהם "נבחרו למשהו" ופנטזיות על יישוב עזה ולבנון. וכל השאר – על הירדמות אל תוך נוחות, שינה ומציאות שהתפוצצה להם בפרצוף – התפוצצה לנו.