בבוקר הטבח אלדד, אביה של גילי אדר ז"ל יצא עצמאית לדרום כדי לנסות לחלץ את בתו גילי. במשך כמעט שבוע גילי ז"ל הייתה נעדרת וביום שישי הגיעה הבשורה הקשה מכל. מאז, הוריה של גילי, עורכים תחקיר מקיף על שהתרחש במסיבה, בניסיון להבין את השתלשלות האירועים עד מותה של בתם ז"ל.

על הטבח במכולת הזבל: "היו שתי תחנות מרכזיות שבהם הסתתרו אנשים במסיבה, אחת מהן הייתה במכולת זבל – בתוך כל הבלגן שהיה שם, מבלים רצו למכולה, קפצו פנימה והתחבאו מתחת לזבל האחד מתחת לשני. עד 11:30 הם החזיקו מעמד בזכות העובדה שהם היו במכולה סגורה ואי אפשר היה לראות אותם. ככל הנראה ב-11:45 אחת הבנות הרימה את הראש והציצה החוצה לראות מה קורה, והתגלתה על ידי מחבלים שרצו למכולה, ירו וחוררו את כל המכולה. נדמה לי שהיו שם 16-19 חבר׳ה, וניצלו חמישה. היה ירי מסיבי, כולל מלמעלה, ומי שניצלו היו אלה ששכבו מתחת."

על היעדר כוחות צה"ל בשטח המסיבה:  "אני בדקתי וגיליתי שבאתר המסיבה הסגור, איפה שהתרחשה המסיבה, לא היה צבא עד 13:00"

על ההודעה שקיבלו לעומת הורים אחרים:  "במשך כמעט שבוע ניהלנו חמ״ל שעבד בפול גז בניוטרל. הרמנו אינסוף טלפונים לכל מי שאני מכיר בשב״כ, במוסד, ניסיונות לאיכונים של הטלפון, וקיבלנו תשובות סותרות. יצרנו קשר עם חברות הייטק וסטארטאפים שעובדים עם בינה מלאכותית ויש להם שיטות. כבר ביום שני התחילה לחלחל המחשבה שגילי בעזה או שהיא איננה. ביום שישי בבוקר, היו מלא אנשים בבית, החברים של גילי היו בחוץ, והגיעו נציגים של המועצה האזורית שבישרו לנו בצורה מסודרת ומכובדת את הבשורה הנוראה מכל. אנחנו שמענו מהורים דברים מזעזעים, יש הורים מהמסיבה שקיבלו טלפון מחברה קדישא ״הילד שלכם פה בארון ,בואו לקחת אותו״, לא הגזמה. אנחנו קיבלנו את ההודעה בצורה מסודרת."

"מדינת ישראל לא קיימת בסיפור של גילי"  לא הייתה לנו הזדמנות לזהות את גילי, ואורנה אשתי לא סלחה על זה. מבחינתה היא לא נפרדה מגילי. אני לא רציתי, אבל בדיעבד אני יודע ששני חברים שלה ראו את גילי, והיא נראתה בסדר גמור יחסית לנסיבות. לימים ראינו את גילי בשטח במסגרת התחקיר שוכבת. גילי מהבודדים שנותרו ״נקיים״, שלמה. אבל אנחנו בשלב הזה לא יודעים כלום, ומנסים להבין מה קרה לגילי. מה קרה שם. ואין מידע. אני אקדים את המאוחר ואגיד שמאז ועד היום, מבחינת ״מדינת ישראל״, כלום. אף גורם לא בא לשבת איתנו בצורה מסודרת, להסביר לנו, לשאול אותנו. כלום כלום כלום. אין מדינת ישראל בסיפור הזה של הרצח של גילי. אני אפתח סוגריים וכן אגיד לכם, כשחייל צה"ל נופל ההורים יקבלו הכול. הייתי שם מהצד השני, אתה מבקר את ההורים, מספר להם מה היה, מציע להם לבוא לשטח, פה נתקלנו, פה נהרג. יש תחקיר מסודר, צוות מסביב, פלוגה, מחלקה, גדוד, ויודעים לשחזר מה קרה ולספר להורים. פה הוא חטף צרור, פה הוא נפל וכו׳. אצלנו כלום. כלום. יש הורים, ואני בשיחות איתם, שעד היום אין להם מושג איפה מצאו את הילד או את הילדה ובאיזה מצב. נשרף? נרצח? איפה? כלום. חזרנו מאה שנה אחורה לפרעות ולשואה."

התיעוד מהנובה: "אין לנו תיעוד מהטבח שהיה שם. היה חייל מילואים שנכנס לשטח המסיבה עם נשק שלוף ומצלמה. לתיעוד שלו יש חשיבות היסטורית במובן הזה שלנו כהורים שאכפת להם מהנקודה הזאת שנקראת הבר הקטן מראה את הבר הקטן. לא את כולו, את רובו. ראינו את הגופות, ראינו את הילדים שוכבים. בתיעוד ראינו איפה היה הבר הקטן וכך למדנו את הזירה ברמה של מטרים וחצאי מטרים."

במענה לשאלת שלמה אהרונישקי האם לא היו מצלמות בנובה: "הן הפסיקו ב-8:30 לצלם, אני לא יודע למה. יש כל מיני שמועות. או שניתקו אותן, או כוח עליון, או שמישהו ירה.

שמענו איזו שמועה, לא ראיתי בעיניי, שיש לפחות סרטון אחד ממצלמת גוף של מחבל בבר הקטן. זה אוצר בלום שאנחנו מנסים לשים עליו את היד. והבנו שהחומר הזה נמצא אצל גוף ביטחון מסוים. אני לא זכאי לראות אותו? אני לא צריך לראות אותו כאבא של גילי? של מי המידע הזה? אז המשטרה, לשאלתך, 433 מצד אחד מאוד מכילים ומתייחסים בכבוד רב ובהבנה, ובאמת הם בסדר גמור, ומצד שני קפוצי ידיים ולא מוכנים לתת מידע, והתירוץ, או הסיבה, אני לא יודע לצחוק או לבכות, אולי אני נאיבי, אבל הסיבה ״זה חומר תביעה כראיות לתביעה נגד החמאס". אולי אני נאיבי. כהורה שכול, לדעתי היה ראוי אפילו להחתים על כתב סודיות ולהראות חלק מהחומרים, משהו."