באמצעות הפקה איכותית, מלאת טקסטורות ויזואליות מקסימות המוסיפות לסגנון המרתק של הסרט "אדיוס בואנוס איירס", וזאת לצד תסריט נוקב הרקום בגישה מרירה-מתוקה, הסרט בוחן רגשות סותרים במנעד רחב של דמויות.

על רקע הפגנות הרחוב והכלכלה הקורסת בנובמבר 2001, חוליו (דייגו קרמונסי) מנגן בנדוניון עם להקת טנגו מבואנוס איירס, תוך שהוא מנסה לשמור על חנות הנעליים המפסידה כסף של אביו המנוח. הוא מתכנן למכור את העסק ולעזוב את המדינה – לעבור לברלין עם בתו בת ה-14, פולה (ויולטה נרווי) המסתייגת. ואז, נהגת המונית מלאת האנרגיה, מריאלה (מרינה בלאטי) מרסקת את מכוניתו, אותה הוא צריך למכור כדי לממן את הטיסות. היא באותו בלגן כלכלי, הורה יחידנית לילד החירש, פבליטו (מטיאס לקה בנטה), והכל מחמיר לאין שיעור כשהממשלה מקפיאה את חשבונות הבנק.

חבריו ללהקה של חוליו כל כך אוהבים מוזיקה, שהם שמחים לנגן עבור מנת אמפנדס – למרות שחייהם של כולם במשבר. חוליו יודע שהוא יכול להתפרנס בכבוד בחו"ל, ומוכן להתחיל מחדש, גם כשבתו נחושה להישאר עם החבר שלה שמנגן בגיטרה (גוסטבו אנג'לוני). חוליו לא בטוח שהוא רוצה לעזוב את המדינה בכוחות עצמו, והספקות מתגברים ככל שהוא לומד להכיר את מריאלה. אין ספק לאן ייגמר הסיפור, אבל ההגעה לשם היא מקסימה ואופטימית בעדינות.

צוות השחקנים מדויק בצורה נפלאה, ויוצר אנשים מציאותיים – שהם מצחיקים, חכמים ומהנים, וכיף לבלות איתם 90 דקות בזמן שהם חווים את חייהם. קרמונסי מעניק לחוליו קסם עקום כאדם שמרגיש לכוד, שאינו מסוגל להגשים את חלומותיו, בעיקר כאשר ארצו מתפרקת סביבו. ברור שהחלטתו לעזוב מכבידה על מצפונו, ואילו הכימיה שלו עם בלאטי מלאת האנרגיה – דוקרנית ומשעשעת.

תוך ערבוב ועריכה של קטעים תיעודיים אמיתיים של מחאות רחוב, הבמאי הרמן קראל מוסיף יתרון מלא עוצמה לסרט, ושוזר בחוכמה קווים מן ההיסטוריה והמוזיקה של ארגנטינה. בסופו של דבר, "אדיוס בואנוס איירס" הוא מבט מקסים על איך כל אחד צריך להגשים את החלומות שלו – בתנאים שלו ובדרכים שלו, ואם נקשיב ללב שלנו, סביר להניח שנגיע למקום הנכון.

"אדיוס בואנוס איירס" | "Adios Buenos Aires" – עכשיו בבתי הקולנוע.