כאשר יודעים ש-כריס סנדרס מביים סרט מונפש באורך מלא עבור אולפני דרימוורקס, בהחלט יש על מה להתרגש. סנדרס, שהיה שותף ותיק ליצירת "הדרקון הראשון שלי", החליט לעבד בעצמו את "רוז הרובוטית" של פיטר בראון. כמקובל בימינו, הרפתקה מונפשת זו מתהדרת בצוות מן השורה הראשונה בדיבוב באנגלית, ובהחלט הייתה ציפייה גבוהה מצד חובבי סרטי האנימציה.

במבט ראשון, "רוז הרובוטית" מרגיש כמו התשובה של אולפני דרימוורקס לסרט "וול-E". אבל אולי בגלל שהוליווד פגעה במוח הצופים על ידי הפצה אינסופית של אתחולים, שחזורים ועבודות נגזרות, ההנחה הייתה ש-"רוז הרובוטית" יהיה משהו שכבר ראינו בעבר – וזה הפך לטבע שני אצלנו. למזלנו, הסרט הוא הכל מלבד נגזרת. למעשה, זו הרפתקה מונפשת מרגשת וחדשנית, ולאחר הצפייה בסרט, אי אפשר שלא להתרגש שסנדרס והצוות היצירתי שלו נמצאים בחזית היצירה הקולנועית, תוך שהם מביאים חדשנות וכישרון אמנותי.

"רוז הרובוטית" עוקב אחר רובוט מתקדם שנועד לסייע לאנושות. לרוע המזל, עבור יחידת רוזום-7134 (בדיבובה של לופיטה ניונגו), הרובוט נסחפת לאי שבו חיים רק בעלי חיים. אף אדם לא נראה באופק כדי לתת לה משימה, אבל זה לא מרתיע את רוז מלהתמיד בתכנות שלה: היא תמצא את משימתה ותשלים אותה לכדי שביעות רצון.

דרימוורקס תמיד היו אולפן אנימציה שיצר מבחר סרטים ייחודיים. למרות הזוועה של הלוגו החדש שלהם הממחזר את הצללית של הבן של ספילברג, הם הוציאו כמה סרטים חדשניים ומשעשעים שהפכו לקלאסיקות, כמו "שרק", "הדרקון הראשון שלי" ו-"נסיך מצרים". וכך – ובביטחון מוחלט, "רוז הרובוטית" יותיר חותם גדול כמו כותרים אלה. סנדרס התראיין לתקשורת שהסרט נוצר בהשראת סרטי האנימציה הקלאסיים של דיסני – אבל אולי המילה המבצעית היא קלאסיים – כיוון שיש פה בהחלט השראה מיצירותיו של הייאו מיאזאקי.

ניתן לתאר את סגנון האנימציה כציור של מונה בלב יער של מיאזאקי, וזה בדיוק מה שמרגישים במהלך הצפייה בסרט הזה. סנדרס לוקח על עצמו את האתגר בביטחון ומבצע אותו בצורה מושלמת – "רוז הרובוטית" מדהים ביופיו. מה שימשוך את תשומת הלב קודם כל הוא השימוש בצבע – יש מנעד מדהים של צבעים בכל תמונה. אין כמעט רגע חף מגוונים, והאנימציה המסוגננת היא שינוי נחמד מאנימציית ה-CGI המעופשת וחסרת החיים שהפכה לנורמה הכללית.

אולם מה שמייחד את האנימציה של "רוז הרובוטית" הוא העומק הרגשי של הסיפור של רוז והאווז, ברייטביל (דיבוב לאנגלית של קיט קונור), והמערכת האקולוגית העדינה שרוז היא כעת חלק ממנה. בין שאר המדובבים באנגלית שראוי לשבח, וכולם ככולם עושים עבודה מצויינת בתחושה הקומית: ניונגו – שקשה לזהות את קולה בהתחלה, אבל ככל שהאנושיות של רוז מתפתחת, היא מתחילה להישמע יותר כמו השחקנית זוכת האוסקר. ביל ניי ו-מאט ברי ניתנים לזיהוי מיידי והם תוספות נפלאות ויוצאות מן הכלל. פדרו פסקל נהנה לגלם את השועל הערמומי פינק, והקהל בהחלט יקבל בעיטה מלשמוע אותו לצד מארק האמיל, שגם מעניק את קולו לפרויקט זה.

"רוז הרובוטית" אמנם פונה לקהל הצעיר, אך יש כאן מספר סצינות שבהחלט מיועדות לקהל הבוגר, ובעיקר להורים לילדים. מלבד האנימציה עצמה, הסרט משעשע בטירוף ומשובץ בקטעי הומור, אבל זהו גם האלמנט המפרק מנשקו – כיוון ששאר התכנים אפלים במיוחד. "רוז הרובוטית" מלמד הלכה למעשה על שרשרת המזון של חיות היער, כפי שרואים דרך נקודת מבטה של רוז. היער מסוכן, המוות הוא ודאות, וחיות נאכלות על ידי יצורים חזקים יותר – מלבד רוז, רובוט כמעט בלתי ניתן להריסה שמשבש את המערכת האקולוגית הזו, וזה המוטיב לעלילה.

קשה להדגיש כמה מבדר "רוז הרובוטית", והוא קומי ככל שהוא כן ובוטה. הסרט יוצא מן הכלל כמעט מכל הבחינות – הרפתקה מונפשת מרוממת, מצחיקה, סוחפת קרביים ומהממת מבחינה ויזואלית, שמאשרת מחדש את כוחה של אהבת הורים. אין ספק, כי יש כאן מועמד ודאי לפרס האוסקר.

"רוז הרובוטית | Wild Robot" – עכשיו בבתי הקולנוע.