אלי שתיוי, שהתבשר ב-07.10 השנה כי בנו עידן נרצח ב-07.10.23 וגופתו עדיין מוחזקת בשבי החמאס: ״לפני שנה איבדנו את עידן. עידן שלי. הבן האהוב, שהגיע במיוחד למסיבת הנובה כדי לצלם רגעים של אושר ושמחה. במתקפה של מחבלי חמאס עידן נפצע, ונחטף. ובמשך שנה לא ידענו מה עלה בגורלו. כמו כל אבא, לא איבדתי תקווה. נלחמתי על עידן שלי. במשך שנה של מאבק, כל בוקר של מאבק היה בוקר של תקווה, שעידן בחיים, שהוא יחזור אלינו. ב-7 באוקטובר, בדיוק שנה אחרי אותה שבת אפלה, קיבלנו את הבשורה המרה. עידן שלנו נרצח. וגופתו עדיין חטופה בידי המרצחים בני הבליעל של חמאס.

לאורך השנה הזאת הייתי בכל מקום. ישנתי באוהל מול בית ראש הממשלה בקיסריה, וגם טסתי ב״כנף ציון״ לנאום שלו באו״ם. הייתי בכנסת ובמשלחות ברחבי העולם, ואפילו פרצתי את הגדר בגבול עזה, ורצתי אל עידן שלי.  נשבעתי להיות בכל מקום שיכול להחזיר לי את עידן. והמאבק עדיין לא תם. כי עידן עדיין שם, ואיתו עוד 100 חטופים. רבים מהם עדיין בחיים. עוד לא מאוחר להציל את החיים שלהם, ולהחזיר את החללים, וגם את עידן לקבורה בישראל.

בשנה האחרונה דיברתי עם כולם – בימין ובשמאל, בממשלה ובאופוזיציה, ואני רוצה לומר לכם, חברים שלי גם בימין וגם בשמאל, שיש דבר אחד שמאחד את כולם: כולם רוצים את החטופים בבית. אתם בטח לא מאמינים. אני יודע, מעבר לחומות של הפירוד נראה לכם שאנחנו רוצים דברים שונים. שהפוליטיקה מפרידה בינינו. אבל זה פשוט לא נכון. עכשיו כשסינוואר חוסל וסולק מהדרך, כשחמאס מוטט, יש סוף סוף קריאה אחת שמאחדת את כל העם. אנחנו קוראים אל הממשלה שלנו, אל ממשלות העולם, וגם אל תושבי עזה – תחזירו את החטופים הביתה!

מעכשיו החטופים לפני הכל. לפני האינטרסים ולפני הפוליטיקה. כשנחזיר אותם, נדע שהשלמנו את המלאכה. החטופים הם הדבר האחרון שחסר לניצחון. החשבון לא נסגר עד שהחטוף האחרון חזר. חזרו אחרי – אין ניצחון עד החטוף האחרון! עלינו לנצל את ההזדמנות הזאת, ולהחזיר אותם עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. לא נסלח לעצמנו אם נחמיץ אותה.

ולך סינוואר, נבלה, יש לי מסר אחד: חשבת שתצליח להפריד בינינו. לפורר אותנו, לא הצלחת. אנחנו עדיין עם אחד. והלב שלנו פועם יחד. ומה שיאחד אותנו יותר מכל דבר אחר – זה האיחוד של המשפחות עם החטופים שלהן. האיחוד בינינו לבין עידן שלנו, שישוב לקבורה באדמת ישראל. כי מה שמאחד אותנו זה לא מות האויבים שלנו, אלא חיי החטופים היקרים שלנו. החיים לשיקום והנרצחים לקבורה. כל השנה הזאת אני מדבר על אחדות. זה נשמע כמו סיסמא, רק כשנהיה מאוחדים נחזיר את החטופים. אחלה סלוגן. אבל היום בואו נעשה משהו אחר. מין דינמיקה קבוצתית, כל אחד יסתכל על השני בעיניים ויחבק אותו אתם יכולים? קדימה, דקה חיבוק, אפילו זאת אחדות אמיתית, ללא סיסמאות. האחדות והחיבוק של הציבור, אלה אנרגיות שמחזקות אותי ואת כולם, את כל משפחות החטופים, כמה שזה נראה פשוט, סך הכל חיבוק. לא מספיק לדבר אחדות בסיסמאות. בואו נעשה אחדות. ונחזיר את כולם הביתה. עידן שלי. עשיתי הכל כדי להחזיר אותך. כל רגע בלעדיך הוא דקירה בלב. ואני מבטיח לך שאני ואנחנו נעשה הכל כדי שאתה וכל החטופים תחזרו הביתה. לא נעצור עד שנחזיר את כולם. מילה של אבא״.

יעלה דוד, אחותו של אביתר דוד: ״בנקודה הזאת, אחרי שנה ושבועיים- אני מרגישה שאין לי למי לפנות יותר. אם אח שלי אחרי למעלה משנה עדיין נמצא בגיהינום הזה- כנראה שלא עושים מספיק. לא הקואליציה, לא האופוזיציה, ולא העולם כולו. איפה הערכים שחונכנו עליהם? איפה ה"לא משאירים אף אחד מאחור"? איפה המחויבות לאזרחי המדינה? בעיקר אחרי החיסול שעליו שמענו ביום חמישי- אני רוצה לשאול אתכם- איך ייראה ניצחון אמיתי? והתשובה היא ברורה- רק בחזרתם של 101 חטופים, החיים לשיקום והחללים והנרצחים לקבורה. אני רוצה להאמין שיש פה חלון הזדמנויות שלא התאפשר מתחילת המלחמה- בו אח שלי ועוד 100 חטופים חוזרים הביתה. בעסקה אחראית שכוללת את כולם״.

סימונה שטיינברכר, אמה של דורון שטיינברכר: ״ביום ה107 למלחמה, חמאס פרסם סרטון שבו דורון מופיעה – חיוורת, מפוחדת, רזה, מתחננת אלינו שנמשיך לעשות הכל כדי להוציא אותם משם, כי היא לא רוצה למות. מאז הסרטון עברו מעל 270 ימים. אתם יכולים לדמיין מה זה? כל כך הרבה ימים ולילות של חוסר אונים, חוסר וודאות וחרדה קיומית. 379 ימים מאז שנחטפה התינוקת שלי. מאז שפעם אחר פעם טורפדו העסקאות, שעבורי, הן ההזדמנויות לחבק את הבת שלי. לזכות לקבל אותה בחיים ולא בארון. לצד תחושות ההקלה על חיסולו של סינוואר, אין בי שמחה, אין בי תאוות נקמה. יש בי ציפייה ותקווה. יש תמונת ניצחון, ויש הזדמנות היסטורית לשינוי המצב ואני קוראת לממשלה שלנו ולכל המעורבים בעולם, לא להחמיץ את ההזדמנות הזו! אני קוראת לממשלה למנף את ההישג לעסקה אחת מיידית שתחזיר את כולם! החיים לשיקום והחללים לקבורה ראויה״.

שלי שם טוב, אמו של עומר שם טוב: ״כשאיתי חזר מהשבי הוא סיפר שהיה לו ולעומר משפט שהם חזרו עליו בלי סוף: ״עוד קצת, עוד טיפה״. מאז שאיתי חזר עברו 325 ימים שעומר שלי ממשיך לחכות. אני עייפה, דואגת ומתגעגעת לעומריקו שלי.

עוד קצת, עוד טיפה.

אני פונה אליך ראש הממשלה: עברה שנה בהם צה״ל השיג הישגים רבים. הזמן הבשיל, הגיע העת להשיב אותם הביתה. אני קוראת מכאן לך, לכל השרים וחברי הכנסת מכל הקשת הפוליטית: ביום רביעי הקרוב אנו מציינים את שמחת תורה, אין דבר שעם ישראל מתפלל ומבקש יותר מאשר שנחגוג את החג עם כל החטופים ביחד וזה יהיה הניצחון השלם״.

שורדת השבי מירב טל, שבן זוגה יאיר יעקב נרצח וגופתו עדיין מוחזקת בעזה, נשאה דברים בעצרת משפחות החטופים בכיכר החטופים : ״עברו 379 ימים מאז השבת השחורה. אני עומדת כאן היום, מולכם, והמחשבה שאני חופשיה ולא מאחורי אותם קירות אפלים מחזירה אותי ישירות אל המקום ההוא, המקום שבו נחטפתי יחד עם ילדיו של אהוב לבי יאיא יעקב – אור ויגיל. יאיא עצמו נרצח וגופתו עדיין מוחזקת בעזה. הכאב הזה שלא נוכל לקבור אותו כאן, בבית שלנו, כמו שמגיע לו, לא נגמר.

הייתי שם 53 ימים. 53 ימים שבהם המחבלים לקחו ממני הכל: את השליטה על הגוף שלי, את השליטה על הרצון שלי, את השליטה על מה אני עושה ומה לא, מתי אני מדברת ומתי לא, מתי אני אוכלת, שותה, ישנה ומתקלחת, מתי אני יושבת, שוכבת או עומדת – רק המחשבות שלי נשארו חופשיות – הן הדבר היחיד שהם לא יכלו לקחת ממני, והן אלו שנלחמו כדי לשמור אותי שפויה, ולא לוותר על התקווה.

אין לי מילים אחרות לתאר את מה שעובר על החטופים עכשיו חוץ מגיהנום. הם כאילו נעלמו מהעולם. אנחנו לא רואים אותם, לא שומעים עליהם, אבל הם שם, חיים, סובלים ומחכים. עכשיו, אחרי שלוחמי צה"ל חיסלו את סינוואר הפסיכופט, יש אור קטן. וזה הזמן לפעול בכל הכוח כדי להחזיר את כל החטופים הביתה. עכשיו זה הרגע לפרוץ דרך.

בתוך כל החושך והפחד, שמעתי את הקריאות שלכם בכיכר החטופים. זה היה כמו אויר לנשימה עבורי. ידעתי שעם ישראל לא ישכח אותי. והידיעה הזו נתנה לי תקווה להחזיק מעמד, לרגע שבו אוכל לחזור.

אני מודה, הלוואי שיכולתי לשתוק, כי באמת נגמרו לי המילים, אבל חלפה מעל שנה וקורה כאן משהו שלא יכול לעבור בשקט – וזה תהליך הנירמול של המציאות השבורה בתוכה אנחנו חיים. אז אני כאן מולכם אחיי ואחיותיי הישראלים,  כי אסור לנו לשכוח אותם. הייתי שם, האמינו לי; אין דבר כואב יותר מהתחושה  שננטשת מאחור. לשכוח אותם זה להרוג אותם כל יום מחדש. לשכוח אותם זה לשכוח מי היינו, מי אנחנו ומי אנחנו רוצים להיות. אנחנו לא יכולים להשתקם בלעדיהם, לא יכולים להרים את הראש, עד שיאיא ואחרון החטופים לא יהיה בבית. זה עינוי מתמשך וכל עוד זה נמשך, כולנו שבויים – שם, בעזה. חייבים להחזיר אותם ואת עצמנו הביתה, עכשיו!״