טלי שרוט, קאס ר' סאנסטיין, "אל תתרגלו", מאנגלית: עופר קובר, כנרת זמורה ביתן, מטר, 2024.
מדוע אנחנו מתרגלים לדברים הטובים ואז הם הופכים מובנים מאליהם ולא אטרקטיביים ומדוע אנחנו מתרגלים באותו אופן לדברים הרעים ואז לא עושים שום מאמץ לשנות ונשארים תקועים באותו מצב לא נוח. מחברי הספר מסבירים את הסיבה הפיזיולוגית-התפתחותית לכך שהמוח שלנו מתעדף את החדש והלא צפוי על פני סדר שנותר בעינו. כשקורה אירוע חריג, המוח מגיב בעוצמה רבה יותר, הן כדי להתריע על סכנות (אריה שרץ לעברכם, דוגמה מימים עברו) והן כדי לאתר שיפורים (מישהו מצודד שיכול להפוך לבן זוג). המוח מסנן את הישן ומבליט את החדש לצרכי הישרדות.
היכולת להסתגל, להתרגל הינה הכרחית לחוסן – התאוששות אחרי קשיים. הפרעת הסתגלות (מסאקו, קיסרית יפן, למשל), פוביות (בפני ציפורים, למשל) – אי יכולת להתרגל עלולה להביא לבעיות נפש. הספר מפרט היטב דוגמות אופייניות. מחברי הספר מראים את האמביוולנטיות של ההתרגלות, שלפעמים נחוצה ולפעמים מזיקה. במקור שם הספר הוא לא "אל תתרגלו" אלא "הביטו שוב". ההתרגלות עלולה להזיק כמו אותה אישה עשירה שקיבלה את ביתה היפה והנוח, יצירות האומנות בו והעצים הירוקים סביבו כמובנים מאליהם.
"הנאה נובעת מסיפוק לא מלא ולא רציף של מאווים", אמר הכלכלן. המשועממת זקוקה לדיסהביטואציה – ביטול השפעת ההתרגלות על ידי התרחקות לזמן מה כדי שהטוב יהפוך שוב למפתיע. ההתרגלות איננה, כמו שאמרנו, רק שלילית. גם מסיבה נוספת והיא שבלעדיה לא הייתה מוטיבציה לאדם להתקדם, להמציא דברים חדשים והוא היה דורך במקום. בלי התרגלות רגשית, ייתכן שלא היו למין האנושי החדשנות הטכנולוגית ויצירות האמנות הגדולות שלו מפני שכך אולי לא היתה לאנשים מוטיבציה ליצור אותן. הלמידה המתמדת, האתגרים, מייצרים סיפוק ואושר. מחברי הספר קושרים את "משבר אמצע החיים" לדיכאון המופיע כשאנשים מפסיקים ללמוד ולהתקדם. לעומת זאת, היציאה לגמלאות יכולה לדחוף דווקא לעבר ארגון החיים מחדש ויציאה מהתרגלות לאופקים חדשים.
הספר עניין אותי מאוד כי הוא עונה על השאלות איך להזריק אושר, איך לגוון את החיים, איך לחקור את החדש ולשמור על הישן, איך לאזן בין יציבות לשינויים, איך לאבחן גורמים מזיקים ולנטרל אותם. בעניין ההתרגלות לדברים הרעים, המשפט הבא מעורר מחשבות בנוגע לאקטואליה שלנו: נשאל מדוע, על אף היותנו יצורים מתוחכמים, אנחנו מתרגלים די מהר לדברים איומים שהופכים לנורמה – למשל אכזריות, שחיתות והפליה. (עמ' 14).
הפרק על שקרים והונאות מעורר גם הוא מחשבות דומות: נורמה חברתית בלתי מתפשרת נגד עשיית X או Y או Z, המבטיחה שאנשים יתביישו או ירגישו הרגשה איומה אפילו אם רק יהרהרו בעשיית X או Y או Z, יכולה למנוע מאנשים להתחיל להתקדם בדרך שעלולה להוביל לנזק או לזוועות. אם יש בתרבות מסוימת נורמות חזקות נגד שקרים או רמייה, כך שעצם המחשבה עליהם מעוררת רגשות שליליים עזים, הנורמות האלה יכולות לגונן עליה מפני דברים נוראים. (עמ' 112).
פרק 12, "עריצות", מסביר את ההידרדרות לפשיזם על רקע ההדרגתיות-התרגלות שאפשרה אותה תוך הסתמכות על שני ספרים חשובים בהקשר זה: -Milton Mayer, They Thought They were Free, University of Chicago Press, 1955 – סבסטיאן הפנר, סיפורו של גרמני, מגרמנית: שולמית וולקוב, חרגול, 2002, זהו פרק הנמצא בסוף הספר ותוך כדי קריאתו אני נרעשת לקרוא קטעים כגון: התרגלות, בלבול, הסחת דעת, אינטרסים אישיים, פחד, רציונליזציה, וההרגשה של יחידים שאין להם כוח של ממש – כל אלה מאפשרים את התרחשותם של דברים איומים. הם עוזרים להסביר לא רק את עלייתו של הנאציזם אלא גם את התפוררותה של הדמוקרטיה ואת אובדנה של החירות במקומות רבים. (עמ' 200). חשבתי ליהנות מקצת אסקפיזם אך… כך או כך, ממליצה מאוד על המדריך החכם הזה שנותן, כמו כל מדריך טוב, תובנות תיאורטיות ועצות מעשיות.