פועלה של המדענית הגדולה מארי קירי ידוע לכול וסיפור אהבתה ונישואיה לפייר, שנתן לה את שמו, ידוע גם הוא. פחות מוכר הוא סיפור אהבתה לפיזיקאי וההומניסט האנטי-פשיסט פייר לנז'בן שכמעט עלה לה בחייה. לרגל יום הולדתה שחל ביום חמישי שעבר – מארי נולדה ב-7 בנובמבר 1867, הינה הסיפור בכמה קווים. מארי הכירה את פול כשהיה בא לבית בו גרה עם פייר, ברובע ה-13, בבולבאר קלרמן, כאורח מועדף. פול היה מגיע פעמיים בשבוע ומשתתף בשיחות על מחקרי הזוג, עולה לחדר עבודתם, מתלהב יחד איתם. פול היה תלמידו וידידו הטוב של פייר ובהמשך קנה גם את ידידותה ואמונה של מארי.

ביום ראשון היו מגיעים הידידים האחרים, שבעה, שמונה, לכל היותר, מטובי המדענים, פיזיקאים, מתמטיקאים, כימאים. אלה היו השנים הטובות בין 1902 ל-1904. במזג אוויר יפה היו יושבים בגן ומדברים על חומרים רדיואקטיביים, כמובן, אבל גם על צדק חברתי. חבורה מלוכדת שתתמוך במארי אחרי מות בעלה (1906) כמו גם בשעות הקשות כשתפרוץ “פרשת קירי-לנז’בן” (1911). כולם בעלי השקפות סוציאליסטיות, חינוך לכול, שוויון סיכויים, קידום הדור הצעיר על פי ערך אישי ולא על פי ייחוס. כולם היו בצד מחנה תומכיו המושבעים של דרייפוס, בצד הליגה לזכויות האדם.

חצי שנה אחרי שהובאה גופתו של פייר לבית בבולבאר קלרמן, עזבה מארי עם בנותיה והשתקעה בבית בפרבר סו, מדרום לפריז, שם גדל פייר ושם התחתנו. מארי קירי, “האלמנה המפורסמת”, כפי שכונתה בתקשורת (או “האלמנה הסיציליאנית”, לפי מקורביה המודאגים שהמליצו לה לשקם את חייה), “נסיכת המדע”, “מלכת הרדיום”, המשיכה בשיניים חשוקות את חייה. מארי קירי השקיעה עצמה בעבודתה המדעית, הפכה לישות אחת עם נושא מחקרה, נמלטה מגבולות הזמן, המקום, הגוף והמציאות. עד שב-1908 הפכה הידידות עם פול לנז’בן לסיפור אהבה. הקשר נמשך שנתיים וחצי, אולי שלוש.

מארי הייתה בת 43, פול בן 37. מארי, שפייר נקטע ממנה בפתאומיות, הרגישה מוכנה לבנות את חייה מחדש עם פול. וזה, שזוגיותו עם אשתו ז’אן הייתה כישלון רצוף מריבות, חשב להתגרש ולמסד את הקשר עם מארי, במסגרת משפחה מורחבת שתאחד את ילדיה. פול היה בעל מוכה ונישואיו היו מלכודת. אלא שבינתיים נולדו לו ולז’אן ארבעה ילדים.

ב-1902 נפטרה אמו האהובה של פול מסרטן. בזכותה נעשה פול פיזיקאי. פול היה חייב לה את הצלחת חייו כמדען. אביו דרש ממנו לעזוב את בית הספר אך אמו עודדה אותו ללמוד בסתר בלילות וחסכה פרוטה לפרוטה כדי לסלול לו את עתידו. פול מצא במארי, בחמש שנים מבוגרת ממנו, דמות אימהית, סוג של תחליף ופיצוי על אובדן אמו.

בנוסף היו פול ומארי מאוחדים בכאבם על מותו של פייר. שניהם איבדו אדם יקר: מארי חיפשה בפול את אהוב נפשה, פול חיפש במארי את מורו וחברו הנערץ. הקשר התבסס גם, כמובן, על תשוקתם למדע ועל תפיסת חיים דומה, ששניהם, פול ומארי, חלקו עם פייר: מדע לשמו, לשירות האנושות ולא לצורכי רווח ותועלת אישית.

פול ומארי החלו להיפגש בדירת מסתור ששכר פול ב-1910 אך אשתו ז'אן החלה לחשוד ובעלה של אחותה, אנרי בורז'ואה, כתב לענייני פלילים, רודף כבוד, כוח וכסף, שקינא בהצלחתו של פול, החל לבחוש בקדרה. ז'אן ואחותה ארבו למארי ותקפו אותה פיזית תוך איומים שאם לא תעזוב את צרפת תוך שמונה ימים, תסתכן באיבוד חייה. מארי רעדה מפחד והסתתרה בבית חברים בבולבאר קלרמן ולאחר מכן באַרְקוּאֵסְט, בברטאן, שם תבנה בית ב-1914.

לסערת חייה הפרטיים של מארי נוספה פרשה ציבורית. מארי החליטה להתמודד על מושב באקדמיה הצרפתית למדעים, אך מועמדותה נדחתה לטובת מועמד אחר, לא ברמתה, משום שנאת נשים ושנאת זרים. גיסה של ז'אן הפעיל מכונת רעל משומנת, מסע הכפשות והשמצות מתועב הרעיל את חייה של האישה הדגולה. “לא די בשפע הסופרות והאומניות, מדעניות עלינו עכשיו! תפקיד האישה הוא ללדת ילדים ומקומה בבית”. מאמרים סנסציוניים בעיתונות הלאומנית-שמרנית הציגו את מאדאם קירי כפושעת מבוקשת, דיוקן פרופיל, דיוקן פנים. “יש לגרש את הזרה שבאה להרעיל במבחנותיה את המדינה, ונוסף לכול, יהודיה מומרת”.

למיזוגניה ולקסנופוביה נוספה, אכן, אנטישמיות. מארי נולדה קתולית ומעולם לא המירה את דתה. יומיים לפני הבחירות הופצה שמועה, על בסיס שמה השני של מארי, סלומה, ש”מאדאם קירי יהודיה”. מארי נאלצה לפרסם הודעה רשמית בבוקר יום הבחירות שבה הכחישה את הדברים.

אך שככה השערורייה שעוררה תחרות הבחירות לאקדמיה והינה בחודש אפריל נפרצה דירת המסתור של פול ומארי ותוכן המכתבה בה נגנב. יתרה מזו, הקומנדו המאולתר הביא לאנרי בורז’ואה את כל המידע הנחוץ להוכחת הרומן האסור בין מארי לגיסו, את כל פרטי שכירת הדירה, ריהוטה וחפציה בצירוף עדויות השכנים שזיהו, כמובן, ללא קושי את הסלבריטאית, השותפה לעבירה.

אך עוד מעט תזכה מארי בפרס הנובל, תהיה עשירה וחסינה, שום דבר לא יפגע בה עוד. מה שחשוב בינתיים הוא למנוע מבורז’ואה לפרסם בעיתונות את המכתבים המרשיעים שנשדדו ביוזמתו מהמכתבה בדירת המסתור.

מארי ופול הוזמנו לכנס סוֹלְוֵוה הראשון (1911) שנערך במלון הפאר “מטרופול” בבריסל, מה-30 באוקטובר עד ה-5 בנובמבר, בהשתתפות 24 טובי מדעני העולם, ביניהם ז’אן פֵּרָן, מקס פלאנק ואלברט אינשטיין, עדיין לא ידוע, חבר קרוב של פול.

ימים מלהיבים, מרתקים, סוערים, שבהם נשכחו זהויות לאומיות לטובת התקדמות המדע אך בעיצומה של החוויה קיבלה מארי את הידיעה על מאמר בעיתון היומי השמרני “לה (פטי) ז’ורנל” שכותרתו: ”סיפור אהבה: מאדאם קירי ופרופסור לנז’בן”. מארי חטפה את פול ושניהם נעלמו, לא נודעו עקבותיהם, הוסבר מתחתיה. מארי ופול הכחישו מכול וכול: “שנינו בכנס סוֹלְוֵוה במלון “מטרופול” בבריסל, כפי שעיניכם רואות, הדברים ידועים”.

אנרי בורז’ואה לא אמר את המילה האחרונה ומיהר לפרסם, בעיתונו הפעם ובעילום שם, ראיון עם ז’אן הבוכיה, כשבתה האחרונה בת השנתיים על ברכיה. מאדאם קירי גזלה ממנה את בעלה ואבי ילדיה…

ז’אן הגישה תביעה בגין ניאוף. נפתחה חקירה. מארי קיבלה את הידיעה המשמחת בדבר זכייתה בפרס הנובל לכימיה אך פול והיא קיבלו זימון לבית המשפט ל-8 בדצמבר, יומיים לפני הטקס. כל פרטי סיפורם, כולל ההתכתבויות, היו בתיק. מארי התעלפה, חבריה חששו לחייה.

רוב עורכי העיתונים החשובים נעתרו לבקשת אנשי שלומה של מארי לא לכתוב על הפרשה ולא לפרסם את תוכן המכתבים שנגנבו. אל ליאון דודה, בנו של אלפונס דודה, עורך העיתון הימני קיצוני “לקסיון פרנסז”, לא היה טעם לפנות. זה ניצל כמובן את ההזדמנות כדי להכריז בקולי קולות שבעימות שיתרחש בבית המשפט ב-8 לדצמבר יעמדו זה מול זה טוהר המידות מול המדע.

מצד אחד, המוסר, הסדר והמשפחה, שבראשם ז’אן, התגלמות האם הצרפתייה ומצד שני, רודפיה, אנשי המדע ממאורת הפריצים של הסורבון, בגיבוי מפלגת הזרים, הפרוטסטנטים, היהודים, הבונים החופשיים, הממשלה המושחתת. שמה של מארי לא ננקב אך לכל אורך המאמר הוזכרה בשני כינוייה: “הזרה” וה”הרודפת”.

ב-23 בנובמבר 1911 פרסם גוסטב טרי, לאומני ואנטישמי, מייסד כתב העת “לֵבְר”, מאמר גידופים וולגריים, בצירוף מכתביה הפרטיים של מארי אל פול, תחת הכותרת “האמת על שערוריית לנז’בן-קירי, למען אם הבנים”. בכתבת השנאה והזעם הזכיר גוסטב טרי במפורש את שמה של מארי קירי: הזרה שבאה מפולין כדי לחזות בגילוי הרדיום, גנבת מושחתת, חסידה נלהבת של ניטשה ואיבסן, פורקת כל עול, משולחת יצרים. וכי לא עשקה ושדדה את פייר קירי?

עותקי המגזין, בכריכתם האדומה-כתומה, לא פחות צעקנית מהנאצות שהכילה, נמכרו כלחמניות טריות והגבירו את הזעם והשנאה כלפי מארי. בבוקר שבו הועמד למכירה בקיוסקים, סקלו פורעים באבנים את ביתה בסוֹ, פרצו מנעולים וחדרו לגן ולקומת הקרקע, שברו זגוגיות ורהיטים.

מארי הייתה בסכנה אך קיבלה תמיכה מהרבה חברים, ביניהם מאלברט איינשטיין שפגש אותה בכנס סולווה וכתב לה: “מי שעולם הנחשים זר להם, נכון לאתמול ונכון להיום, יעריכו את קרבת האנשים האמיתיים, האותנטיים, כמוך, כמו לנז’בן. הרגעים במחיצתכם מיוחדים ויחידים. אם ימשיך האספסוף לייצר את דפיו העלובים, השאירי אותם לנחשים”.

שבוע אחרי הפרעות בווילה בסוֹ, חזרה מארי ללמד בסורבון. איומי הלאומנים מ”לקסיון פרנסז”, שקראו לפלוש לחדר ההרצאות, לא צלחו. .

נחושה בהחלטתה להמשיך לשלוט בגורלה, מארי לא שעתה ללחצים הכבדים שהופעלו עליה כדי שלא תיסע לקבל את הנובל ותעזוב את צרפת. בגבורה רבה עמדה בהתחייבויות הטקס המלכותי בשטוקהולם ב-10 בדצמבר באותה שנה אכזרית. תשעה עשר ימים לאחר שחזרה, התמוטטה. זיהום, ניתוח כליות ורחם, דיכאון, רצון למות.

אם איננה יכולה למצוא את פייר בדמותו של פול, מה הטעם. מארי קירי נגעה בטירוף, כפי שהודתה מאוחר יותר. שנת 1911 הייתה קשה מנשוא אך ב-1912 קמה על רגליה והמשיכה בפעילותה המפוארת לטובת צרפת והאנושות כולה עד ליום מותה, ב-1934, בגיל 66..

סיפור אהבה, שהיה צריך להישאר פרטי בלבד, נחשף לעיני כול והפך לשערורייה פוליטית. זו גרמה לקטיעת הרומן בין מארי ופול. הידידות בת ה-15 שנים שהפכה לאהבה הפכה שוב לידידות, עד יום מותה של מארי.

הערה: הפוסט נכתב לפי ספר שכתבה הסופרת הצרפתיה אירן פרן (לא תורגם לעברית ולא לשום שפה אחרת):  Irène Frain, Marie Curie prend un amant, Seuil, 2015

מעט על מארי ופייר קירי – בגיל 15 מארי סיימה את לימודי התיכון בהצטיינות. בגלל מצבה הנפשי הירוד, נשלחה לכפר לשנה. כשחזרה לוורשה, לא יכלה להמשיך בלימודיה האקדמיים עקב סירוב השלטונות הרוסיים לקבל נשים. מריה ואחותה ברוניה התחילו ללמוד באוניברסיטה מחתרתית. כדי לממן את לימודי הרפואה בפריז של אחותה, מאריה לימדה שיעורים פרטיים ועבדה כאומנת לילדים ממשפחות עשירות. ב-1891, סוף סוף, הגיעה מארי לפריז כדי ללמוד פיסיקה ומתמטיקה בסורבון. היא התקיימה בדוחק והייתה צריכה להתגבר על פערי הידע והשפה. אך היא סיימה את לימודיה כמצטיינת המחזור וזכתה במלגה לחקור את הקשר בין ההרכב הכימי של חומרים ובין תכונותיהם המגנטיות. כך הצטרפה למעבדת המחקר של פייר קירי.  ב-1895, מריה (מארי) ופייר התחתנו, וב-1897 נולדה בתם הבכורה אירן. זמן קצר לאחר מכן, השלטונות הרשו למארי להתחיל בלימודי הדוקטורט שלה, אבל בהיותה אישה, נאלצה לעבוד בצריף רעוע מחוץ לבניין המרכזי. נושא מחקרה היה – קרני אורניום – תופעה שהנרי בקרל גילה ב-1896.  פייר הצטרף למחקר והם נעזרו במכשיר שהוא פיתח. הם גילו שהקרינה, שמארי כינתה "רדיואקטיביות", היא תכונה של אטומי האורניום עצמם. בנוסף גילו יסודות רדיואקטיביים חדשים, פולוניום (על שם פולניה, מולדתה של מארי) ורדיום. כדי להפיק את היסודות האלו היה צורך לעבוד עם כמויות אדירות של עפרות. אז לא ידעו על הנזק בריאותי הנגרם מחשיפה לקרינה רדיואקטיבית. כל שלושת החוקרים חלו כתוצאה מחשיפה ממושכת לקרינה.