ג'סי אייזנברג חוזר השבוע לקולנוע עם הסרט השני בבימויו: "כאב אמיתי", הלבבי והמאוד אינטימי. סרט הביכורים שלו כבמאי, "כשתסיים להציל את העולם" משנת 2023, הרגיש מנותק ונדוש, ולא זכה להצלחה קולנועית. "כאב אמיתי", לעומת זאת, מציג את כישורי הכתיבה והבימוי של אייזנברג באור טוב יותר. יש לו את הרגעים הקלילים שלו, אבל הוא גם חוקר יחסים משפחתיים מסובכים וטראומה בין-דורית, וכיצד כל זה משפיע על אנשים – על אייזנברג עצמו, וגם על מי שמככב מולו – קירן קאלקין, אשר יחדיו מביאים יצירה מלאת כנות.

העלילה היא דרמה טראגית משפחתית יותר מהכל, ומצליחה להתמודד עם מערכת היחסים הסבוכה בין דיוויד (אייזנברג) ובן דודו, בנג'י (קאלקין), במחשבה ובהרהור. בסצנה אחת, דיוויד מודה כי הוא מתוסכל מבנג'י, והיה שמח לקבל את הקסם והיכולות החברתיות שלו. בנג'י, לעומת זאת, מעלה זיכרונות מהימים שהיה מסתובב ומבלה עם בן דודו, או מהתקופה שדאב את סבתו המנוחה, שהייתה היחידה שהבינה אותו. השניים לא יכולים להיות שונים יותר, אבל הם קשורים זה לזה בהיסטוריה הפולנית היהודית שלהם ובהבנה של טראומה בין-דורית, שהם לרוב לא יודעים איך לדבר עליה.

ההקצנה בסרט נעשית הכי בולטת דרך ההתפרצויות של בנג'י. ברור שהוא לא בסדר מבחינה נפשית, אבל הוא רוח החיות והשטות של הקבוצה המסיירת במחנות השמדה בפולין, וגם זה שגורם להם להרגיש מדי פעם לא בנוח. דיוויד מתקשה להבין את בנג'י, ולהיפך, ושניהם מנסים להכיר אחד את האחר כיום לעומת מי שהם היו פעם. יש הרבה כאב שהם לא יודעים לעבד, והטיול שלהם הוא גם רגע מרפא וגם מורכב שהם לא יכולים לתפוס עד הסוף, ופחות יודעים איך להתמודד איתו.

הדיאלוגים בתסריט של אייזנברג כתובים היטב, ולמרות הטיול הוויזואלי באתרי שואה בפולין, הסרט אינו נטול הומור. קאלקין מספק את רוב רגעי הריחוף, והוא נהדר בלגלם גבר כאוטי אך פצוע, כאשר הבהירות מאחורי עיניו מתעמעמת בגלל הפגיעה שהוא לא מביע. יש הרבה עמימות סביב היותו בנג'י כפי שהוא ולמה, וגילוי אישי לקראת סוף הסרט גורם לתהות מדוע הסיפור עוקף כל כך בקלות על העצב שלו, כאשר הוא מוזכר לעתים קרובות כל כך.

"כאב אמיתי" לא מספק הרבה תשובות, וגם לא פותר את היחסים בין בנג'י לדיוויד, אבל יש הבנה טובה יותר ביניהם, גם אם הסוף חוזר במעגל כדי לשקף את ההתחלה. ובכל זאת, העלילה יכלה להיות יותר עמוקה למסע של בנג'י, שכן נותרו לא מעט חוטים תלויים על חייו שאינם מציירים את התמונה המלאה. למה הוא עדיין גר במרתף של אמו? למה הוא מרגיש שאף אחד לא מבין אותו? האם זה בגלל שדיוויד הפסיק לשים לב אליו? אלו שאלות שהשיחות של הדמויות היו יכולות לדחוף עוד יותר.

למרות החסרונות הללו, "כאב אמיתי" הוא מסוג הסרטים העוסקים במורשת, ובעיקר בקשרים משפחתיים שהם חזקים מספיק, אבל גם מתפרקים. עם טראומה אישית ובין-דורית בחזית הסיפור, אייזנברג מביא סרט מחמם לב שמחזק את הקשרים המשפחתיים ומדגיש את הקושי לדבר על כאב, לא משנה עד כמה אדם קרוב או רחוק ממך. יש מערכות יחסים שצריכות זמן להחלים, והסרט – עם סוף שלא עוטף הכל יפה ומסודר, מבין את זה.