כשברקע דיווחים על עיסקת חטופים קרובה מתמיד התכנסו אלפים לערב הזדהות עם משפחות החטופים ובקריאה להחזיר את כל החטופים כולם. במהלך הערב הופיעו עומר אדם, אביב גפן, אביתר בנאי ומיכאל וייס.


אלי ביבס, אביו של ירדן ביבס: ״ביום שבת הקרוב כפיר שלנו יציין יומולדת שני בשבי. איך יתכן שהנכד שלי שנחטף בן 8.5 חודשים, יציין יומולדת שנתיים בגיהינום? איך יתכן שהוא עדיין לא חגג יומולדת עם אביו, עם משפחתו, בביתו ובארצו? במציאות אחרת שירי היתה מזמינה את כולנו למסיבה במועדון של ניר עוז. אני מנסה לדמיין אותו רץ אלי וקורא "סבא אלי, מתנה"… מי האמין שיומולדת שנתיים יכולה להיות עצובה? כואבת? כל כך חסרה? ראש הממשלה, השנה האחרונה מסמלת עבורנו כעם שנה של שבר, חורבן. הסיוט שהפך להיות מציאות חיינו בשנה האחרונה חייב להסתיים".

רובי חן, אביו של איתי חן: "אני רוצה מפה לפנות לראש הממשלה ולהזכיר לו שאח שלו, גיבור ישראל, יוני נתניהו, שקיבל את המשימה להציל 105 חטופים באנטבה, הלך להביא את כלל החטופים ולא אמר אלחם, אשחרר 25 חטופים ובעוד חודש אחזור להביא את שאר החטופים. נתניהו, אל תבייש את מורשת אחיך. כשפגשנו את ראש הממשלה שאלנו אותו שאלה פשוטה: מתי המשפחה שלי תזכה לשבת שבעה כמו שההורים שלך זכו לשבת שבעה על יוני? ראש הממשלה, בשעות קריטיות אלו, לקראת נקודת הכרעה, תנחה את צוות המו״מ הישראלי להכניס סעיף שמבטיח את המעבר משלב א של ההסכם לשלב ב שיאפשר שחרור כלל החטופים והבא הסכם זה לממשלה ולא הסכם חלקי".

טל קופרשטיין, אביו של בר קופרשטיין: “בשנה האחרונה אני עובד עם קלינאית תקשורת ולמדתי לדבר מחדש. היום אני כאן בכיכר החטופים ומסוגל לספר לכם על בר. גילינו על החטיפה של בר ב-11 בבוקר, כשפורסם סרטון הזוועה, ובו הוא אזוק בידיים וברגליים, עם חוט קשור מסביב לצוואר. גם ברגע הזה, בר צועק למחבלים את שמו, ומבקש שיטפלו באלקנה בוחבוט הפצוע. זה בר, תמיד דואג לאחרים לפני שדואג לעצמו. מדינת ישראל – תעשו הכל! הכל כדי לשחרר אותם – את כולם!”

שורדת השבי, מורן סטלה ינאי: "ביום ה-49, אחרי שבועות של חשיכה, כאב ופחד, הם הלבישו עליי תחפושת. יחד איתי עוד שתי בנות – כל אחת נושאת את המטען שלה: זיכרונות, צלקות, תקווה. הם לקחו אותנו לנקודת ההחלפה, רגע לפני המפגש עם צוותי הצלב האדום. דמיינו לרגע את התקווה, את פעימות הלב כשהאור כבר שם, קרוב כל כך. אבל בדיוק שם, צעד אחד לפני החופש, הם משכו אותי לאחור. שתי הבנות המשיכו, ואני נותרתי מאחור – נותרתי בגיהינום. הלילה ההוא היה הארוך בחיי. שכבתי בעיניים פקוחות, המחשבות רצות. ראיתי אותן בדמיוני: פוגשות את המשפחות שלהן, נושמות סוף סוף אוויר של בית, מתענגות על קרני שמש ראשונות, מרגישות חופש. דמיינתי אותן נוגעות בעולם שבחוץ – אוכלות פרי עסיסי, שותות מים זכים, עושות רק מה שהן רוצות. חשבתי על החיוך שלהן, ועל הדמעות, על החיבוק שלא נגמר. זו הייתה נקודת האור שלי. נאחזתי בזה בכל כוחי. אבל כמה אמונה כבר יכולה להיות בבנאדם אחרי 466 ימים של חושך? כמה אמונה יכולה להישאר כדי להאמין באור, לתת מקום לתקווה? אני לא פוליטיקאית. אני לא מתעניינת בפוליטיקה. אני לא אסטרטגית ואין לי תשובות. אני לא יודעת מה הדרך הנכונה, איך נכון לפעול. אני יודעת רק דבר אחד: הייתי שם, 54 ימים. ראיתי את הזוועה, הרגשתי את הפחד, והבנתי דבר פשוט- אסור שאף אחד יימשך חזרה אל החושך רגע לפני האור. אסור, פשוט אסור, שאף אחד יישאר שם. זה לא עניין של ימין או שמאל, לא של אסטרטגיה או אידיאולוגיה. זה עניין של אנושיות, תקווה ואמונה. את אחינו ואחיותינו אנחנו מבקשים. את כולם צריך להחזיר, בכל מחיר, עד האדם האחרון".

