דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה
★★★★★
זהו סיפור על מלך ומלכה, אחאב ואיזבל, ששולטים ביד רמה בממלכת ישראל. אבל השליטה האמיתית היא המלכה. היא המושכת בחותים ושולטת גם במלך החלש וגם בממלכה.
מזכיר לכם משהו?

ובכן, אם נקפוץ מהסיפור התנכי לימינו, האסוציאציה הראשונה היא לחבר את הדמות של איזבל עם שרה נתניהו. רעיון נחמד, אבל אם נסתכל יותר לעומק, מדובר בסאטירה על תאוות שלטון וטובות הנאה, ועל בני משפחת המלוכה, שמתנהלים כאילו המדינה שייכת להם.
לפי תפיסתם הם לא צריכים לשרת את המדינה אלא המדינה צריכה לשרת אותם. המלכה אומרת זאת במפורש: "אם החוקים לא מתאימים לנו, בואו נשנה את החוקים". וכך משתלטים בני הזוג על כרם נבות ומכניסים ללכסיקון את המשפט – "הרצחת וגם ירשת".
העלילה, שכתב יעקב שבתאי, מתרחשת תוך כדי סעודת זלילה שלא נגמרת. ההקשר ברור. אבל הבעיה של "אוכלים", שהמחזה, למרות כמה קטעים חזקים, שמדגישים את השחיתות השלטונית ואת ההתקרנפות של שומרי הסף, לא מגרד אפילו את השחיתות השלטונית בימינו. מה שמתרחש בהצגה נראה כל כך תמים לעומת מה שקורה בחיים האמיתיים.

במילים אחרות: יוצרי ההצגה ובעיקר הבמאי נתן דטנר, לא הלכו עד הסוף עם הסיפור. אין סאטירה חדה ונוקבת כפי שמצוין בתוכניה. רוצים סאטירה? תתרגמו את המחזה לימינו. זה לא ירדד אותו, זה יעצים אותו ויהפוך אותו לרלוונטי. בשביל זה צריך אומץ ואמירה ברורה: אנחנו עושים סאטירה חריפה על השחיתות השלטונית בישראל עכשיו. כך המחזה יהיה חד, נוקב ובועט.
ומאחר שזה לא המצב, לא ברורה לי ההצדקה להעלות את ההצגה כמות שהיא. מלבד סיבה אחת: קוראים לה אסנת פישמן בתפקיד איזבל, שמגלמת דמות משכנעת של אשה רעה, תחמנית, שתלטנית וחסרת מעצורים. המשחק הטוב של פישמן בולט על רקע הדמות ההיסטרית שמגלם אודי רוטשילד בתפקיד המלך אחאב.
"אוכלים" היא פספוס גדול: סאטירה פרווה, לא חתרנית ולא נשכנית כפי שסאטירה צריכה להיות.