אופיר שרעבי, בתו של יוסי שרעבי הי״ד: ״אנחנו ערב לפני תחילת ההסכם. הסכם שבו סוף סוף נתחיל לקבל אלינו את החטופים והחטופות שחיכו יותר מידי זמן לחזור. אם ההסכם הזה היה קורה בזמן, אבא שלי היה חוזר אלינו ומחבק אותנו. אבל הוא קורה מאוחר מדי. הלב שלי מתרחב רק מהמחשבה על כל חטוף וחטופה שיחזרו לחיבוק של מי שמחכים להם כל כך. אבל אסור שנעצור שם. היה נכון לחתום על ההסכם, וחובה להמשיך אותו עד שכולם כאן. חייבים להביא את כל החטופים שנרצחו לקבורה, לא לוותר על אף אחד ואחד. בשבילם, ובשבילנו״.

ענת אנגרסט, אמו של מתן אנגרסט: ״מתנוש ילד שלי, כמו שנלחמת אני מבטיחה לך שאני אמשיך להילחם עליך. מאחורי כל אזרחי מדינת ישראל, הם לא מוכנים להפקיר חייל פצוע בשטח, הם לא מוכנים להפקיר אף אחד. אנחנו דורשים ממשלת ישראל שהיום ה-43 למימוש העסקה יהיה היום הראשון של השלב השני. להמשיך להציל חיים ברצף להשיב לקבורה את הנרצחים. סיום מלחמה הוא לא מחיר סיום מלחמה עם השבת כל החטופים הוא הישג אדיר למדינת ישראל״.

עופרי ביבס לוי, אחותו של ירדן ביבס ודודתם של אריאל וכפיר ביבס, נשאה דברים בעצרת המרכזית בכיכר החטופים, לציון את יום הולדתו השני של כפיר. לאחר מכן שר אוהד חיטמן את השיר ”אלוהים שלי" כשבקהל נפרש שלט ענק עם תמונתו של כפיר ובלונים צהובים וכתומים הופרחו לשמיים.


דבריה של עופרי: "אני עופרי, אחות של ירדן, גיסתה של שירי ודודה של אריאל וכפיר. לפני שנתיים, בשעה 6:59 בבוקר ירדן שלח לנו הודעה בקבוצה המשפחתית- תמונה שלו אוחז בכפיר שרק נולד וכתב "אפשר לקרוא לי אליעזר" וצירף אימוג'י של גזר. שנתיים אחרי, באותה שעה היום בבוקר, אני מנסה לכתוב, בפעם השנייה, ברכה ליומולדת לילד שלא יכול לחגוג. לילד שלא פה לשמוע אותה. לילד שנמצא בגיהינום. לילד שאולי אינו בין החיים. והמילים לא יוצאות, רק דמעות. איך חטפו מכפיר את הזכות לשמוח ביום הולדתו? להתרגש מהעוגה, לקרוע עטיפות ממתנות, לגדול עטוף בחום ואהבה סליחה כפיר, היית צריך להיות כבר בבית.
אין לי הרבה תמונות של כפיר. לא זכיתי לראות אותו גדל. בני שנולד לא מכיר את בן הדוד המתוק שלו. התמונה האחרונה שיש לנו של כפיר, חבוק בזרועות אמא שירי המבועתת יחד עם אחיו אריאל, הפכה סמל לכל מה שרע ואכזר בעולם.
ובתוך כל טלטלת הרגשות של השבועות האחרונים, אני מנסה להתנחם במחשבה שהשנה, יום ההולדת של כפיר, הוא התאריך בו יאושר סופית ההסכם ולקוות שיום זה ייהפך סמל לתקווה, להתחלה חדשה, לשיקום, להחלמה של אומה שלמה.

אני עומדת פה נרגשת וחרדה ובסערת רגשות. נחתם הסכם ועכשיו יש 98!!! חטופים שצריך להחזיר. לא נסכים לעצור עד האחרון. אם העסקה הזאת תקרוס, נקרוס יחד איתה. לא רק המשפחות, המדינה כולה. יש מי שמרשים לעצמם לחרוץ גורלות- של חטופים חיים, של משפחות חללים, של מדינה שלמה. ואנחנו לא ניתן להם! לא נאפשר להם להמעיט באחריותם או לסגת מהמחויבות שלהם. נכריח אותם לשמוע את קולנו, את הזעקה של כולנו שקוראת- להחזיר את כולם. את כולם!

לא ההיסטוריה תשפוט אותם, אלא כולנו נשפוט אותם, עכשיו. אין דרך אחרת – סיימו את המלחמה, תחזירו את כולם. שנה שלמה שחיפשנו את הפיל שכפיר אוחז בידו בתמונה המפורסמת. הפיל שמסמל עבורנו את כפיר, את החיים שלפני, את הנורמלי, את הילדות שנחטפה. השבוע, בתזמון כואב, בסמוך ליום הולדתו, הפיל סופסוף נמצאה. ואני מנסה לראות בזה סימן לטוב, להיאחז בתקווה ולאחל לכפיר ולכולנו- עתיד טוב יותר במדינה טובה יותר, כזאת שבה המנהיגים שלה רואים את אזרחיה, מתעדפים אותם ופועלים רק לטובתם. מדינה שנבחריה פועלים לשקם את אמון העם ולא את מספר המנדטים שלהם. מדינה שתחדש את החוזה הבסיסי שלה אל מול מי שבחר בה ומי שלא. ירדן, שירי, אריאל וכפיר מחכה כבר כל כך לחבק אתכם. אוהבת.

שורדת השבי עמית סוסנה, נשאה דברים בעצרת, עמית שוחררה בעסקה לאחר 55 ימים בשבי החמאס. "ערב טוב לכולם, הערב הזה אנחנו מציינים את היום ה-470 (ארבע מאות ושבעים) מאז אותו יום שחור ששינה את כולנו. מאז אותו יום נדמה שהזמן עצר מלכת ושכולנו חיים את ה-7 לאוקטובר בכל יום מחדש. בפעם האחרונה שעמדתי על הבמה הזאת הייתה תחושה שאנחנו קרובים לעסקה. היום, יותר משישה חודשים אחרי, זה סוף סוף קורה!! הם חוזרים אלינו!

אני רוצה להודות לכולכם, אנשים נפלאים שהגיעו לכאן בכל שבוע לתמוך במשפחות גם כשנדמה היה שלא הייתה שום תקווה. התמיכה שלכם נתנה למשפחות את הכוח להמשיך להילחם. היום אנחנו סוף סוף מתחילים לראות את האור אבל הניצחון האמיתי והליך ההחלמה של כולנו יוכל להתחיל רק כשאחרון החטופים ישוב הביתה.
ההסכם חייב לכלול את כולם. חייב כבר עכשיו לגבש את השלב השני והשלישי של ההסכם ולדאוג שאף אחד לא יישאר מאחור. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחזור על אותה טעות שוב. אסור לנו לפספס את ההזדמנות הזאת שאולי לא תחזור שוב. לא נסלח לעצמנו אם זה יקרה.
אני לא זכיתי להיות פה איתכם ולחגוג את השחרורים שהיו במסגרת הפסקת האש הראשונה. ראיתי את כל השחרורים דרך הטלוויזיה כשהייתי בעזה, לא ידעתי מתי אני אזכה לצאת משם ועדיין כל כך שמחתי על כל חטוף ששוחרר. ידעתי שאולי ייקח עוד קצת זמן אבל האמנתי שגם אני אצא. לא חשבתי לרגע שהעסקה לא כוללת את כולם ושהלחימה עלולה לחזור. כשאני השתחררתי השארתי אנשים שאני אוהבת מאחור ולא הפסקתי לחשוב על הרגע שבו הם הבינו שהלחימה חוזרת ושהם לא חוזרים הביתה.

אסור לעשות להם את זה שוב. הם לא יעמדו בזה שוב. המשפחות שלהם לא יעמדו בזה. אנחנו כעם לא נוכל לסבול את זה שוב. חייב לשים לזה סוף.
נכון, העסקה כוללת מחירים כואבים אבל אין באמת מחיר לחיים שנצליח להציל, הם שווים את הכול. אנחנו חייבים לשים את כל המחלוקות בצד, להתאחד למענם, למען המשפחות שלהם, למען החיילים וכוחות הביטחון שהקריבו את החיים שלהם להצלתם. זה הכוח שלנו. העם שלנו לא ישאיר אף אחד מאחור. החיים לשיקום והמתים לקבורה. הידיעה הזאת היא מה שנתן לי את הכוח להחזיק מעמד, להילחם, ידעתי שלא תוותרו עלי. בבקשה אל תוותרו עליהם.
מחר נזכה לראות 3 נשים שעברו גיהנום חוזרות לחיבוק החם של המשפחות והאהובים שלהם. אסור לנו לתת להם לחזור לחברה משוסעת ומפולגת, הם צריכים להרגיש את החיבוק של כולנו, של עם ישראל כולו. החזרה תהיה קשה אבל אני יודעת שהחיים גוברים על הכול. אנחנו חייבים לתת להם את הזמן להתאחד בשקט עם המשפחות, לתמוך בהם מרחוק בהליך ההחלמה שלהם ולתת להם להרגיש את התמיכה והאהבה של כולנו. אני וכל מי שהשתחרר במסגרת העסקה הראשונה יודע שהליך ההחלמה יכול להתחיל באמת רק כשכולם יחזרו. רק אז הלב של כולנו יהיה שלם.
צבי זוסמן, אביו של רס״ל במיל׳ בן זוסמן ז״ל: ״כעת, לאחר שפגענו אנושות באויב, לאחר שהבאנו עסקה ראשונה, לאחר מספר פעולות חילוץ וכעת כשאנחנו בעיצומה של עסקה שניה ובתקווה האחרונה שתביא את כולם, כל 98 הביתה, ניתן לומר כי הניצחון בהישג יד. כעת הזמן לעצור את המלחמה, לממש את ההישגים ולהשיב את החטופים כולם, כל ה 98, ומבלי לוותר על מטרות המלחמה! אותן מטרות, שאני משוכנע שמנהגי המדינה ידעו לממש בזמן הנכון ובדרך הנכונה״.