הספר "צללי ברלין" מגולל את חייה של רייצ'ל שהגיעה לניו יורק כפליטה עם הדוד שלה, אח של אימה שנספתה בתאי הגזים. רייצ'ל סובלת מרגשי אשמה המתבטאים בנטיות אובדניות ובאשליות אופטיות שמראות לה את אימה הכחושה ועוד דמות עלומה, ילדה עם ברט סגול שנראית כשלד. המראות מוזרקים לעלילה במיומנות רבה כדי שהקוראים ישאלו את עצמם מה עשתה רייצ'ל כדי להינצל. דמות אחרת, אנגליקה אדמונית השיער, שהייתה המוזה של אימה של רייצ'ל, ציירת ידועה, וגם מאהבת שלה, צדה, למען הנאצים, יהודים נטולי טלאי צהוב שהתחזו לארים. הקורא שואל את עצמו אם רייצ'ל עשתה כמוה. הפצצה מוטלת בעמ' 314 שבו נחשפת האמת. ובהמשך מתבהרת. רייצ'ל הייתה בין ילדות לנערות כשכל זה קרה. עוד פצצה מוטלת בסצנה מסעירה, קצת אחר כך, שבה אנגליקה מסגירה לגסטפו, לא אגלה מי. הספר נקרא כמותחן מקפיא דם. את הדפים על ברלין בזמן המלחמה, על חייהם של רוחל, הדוד והאימא, ועוד יהודים, על הזוועות, מאזנים דפים, פחות דרמטיים, על חייה של רייצ'ל (כך נקראה כשהגיעה לניו יורק) עם בעלה האוהב ארון. זוג צעיר המנסה לנהל חיים תוך מאבק בזיכרונותיה של רייצ'ל, בצללים המעיבים על נשמתה. נעמי, אחותו של ארון, מנהלת רומן עם צעיר שחור, נרדף משום צבע עורו, מה שיוצר הקבלה לחייה המסויטים של רייצ'ל הרדופה בברלין. רייצ'ל מרגישה אליו קרבה ומנסה לשוחח איתו.

הסיאנסים שלה עם פסיכיאטר לא מועילים לה ביותר, אולי בכל זאת קצת. האם תשמע לעצתו ותצייר כדי להוציא ממנה את המפלצתיות וכדי ליצור עדות זיכרון למפלצתיות התקופה? התרופות מקילות עליה רק זמנית. היחס של הקורא לרייצ'ל משתנה תוך כדי הקריאה. אני הרגשתי אליה חמלה וייחלתי לסוף טוב. החלק האחרון של הספר קשה להכלה. רומן מעולה על השואה, על לפני השואה ועל אחרי השואה כשהדילוג בין התקופות מתבצע בשליטה מוחלטת של סופר מיומן. קשייה של שורדת השואה, ציירת, מובעים על כל נימיהם. מותחן פסיכולוגי מעולה לחובבי ספרות שואה. גילהם לא מפסיק להפתיע. עצרתי נשימה עד המילה האחרונה.