"אבא שלי תמיד ידע לדבר איתי. אשף של מילים כזה. לתפוס אותי בשיא הכעס ולרכך. כמו איזה מכשף של רגשות. על אף שמעולם לא הזיל דמעה. גם לא כשאימי נפטרה. לפני 21 שנה הוא העיר אותי לבית הספר, והלכתי לישון בלעדיו. ככה פתאום. ילד בן 14 שנותר עם מילים, רגשות ומעצור לדמעות. השנה גיליתי אותו מחדש. מה זה אומר? לא יודע. למה זה עכשיו? גם. אני רק שואל את עצמי מה זה קשור, באמצע החיים שלי, שיש לי בהם שמחה די גדולה, להיזכר בעצב. ולהזכיר אותו. האמת? איך אפשר לחלוף על החיים בלי להזכיר. את החבר הכי טוב שלי. שגרם לי להאמין שכשאתה מדבר על אדם, אתה נותן בו חיים. לרגע. לפעמים לא צריך יותר מזה", מספר שטראוס ומדגיש " אבל לא על זה ההצגה". העיסוק ביחסיו עם אביו מלווה את המונודרמה כחוט השני. הוא עובר מסצינה לסצינה, בין חייו העכשווים רוויי הכישלון למכור את הספרים, לרגעי שמחה ארעיים של אהבה זמנית, יצירת קשר מנוצלת שעדיין מספקת לו לכאורה תשומת לב.

המונולוג החשוף של שטראוס בנוי היטב. הוא מדלג בין ההווה והעבר, בין תפקידים שונים, עולה על כסא, יורד מכיסא ושומר על מתח ועניין בסיפור. הוא עובר מפרק לפרק בעלילה עם פאוזות של וידוי שרק במהלכן הצופה מתוודע למידע נוסף, קצת כמו זריקת רמזים בסיפור מתח.

מה קרה בדוכן הנקניקיות ובטינדר? את זה תוכלו לגלות רק אם תצפו בהצגה.

מאת: ניר שטראוס

בימוי: טל ברנר