עטיפת הספר "עד סגירת הגיליון"

לפני עשרות שנים אמר לי סופר שהיה גם מבקר ספרות חריף, שמי שעוסק בכתיבה עיתונאית מחסל את סיכוייו לכתיבה ספרותית. טום רקמן מאשש את הקביעה הזאת ברומן שלפנינו, ולא רק מפני שבחר לכתוב על עיתון. במקרה הזה יש איחוד בין צורה לתוכן, באופן שאינו פועל לטובת אמנות הכתיבה הספרותית. השם המקורי של הספר כולל את גיבוריו בכותרת אחת: "הרשלנים" (וליתר דיוק: מי שאינם חותרים לבצע עבודה מושלמת). טום רקמן שרטט גראף דקיק של חיי עיתון, מלידתו ועד מותו, ובכך עשה עבודה כמעט מושלמת, אך הספר שלו חסר את הנשמה הספרותית. חסרונה ניכר גם בגלל היומרה המתבטאת בהשתרעות על פני תקופות, מקומות  ואנשים. דווקא השנים שרקמן עשה בעבודה עיתונאית הן אולי הגורם שמחק מכתיבתו את העומק, העידון ורוחב ההתייחסות.

יודע מהיכרות אישית דאובה איך עובד מכניזם של עיתון

 לפנינו פיליטון ארוך ומפרקי, כתוב כקריקטורה מבדרת המתארת את עלייתו ונפילתו של עיתון שפעל עשרות שנים, וקרס כדרך העיתונות המודפסת בעידן האינטרנט. אין ספק שהכותב יודע מהיכרות אישית דאובה איך עובד מכניזם של עיתון. הוא מזהה היטב את הטיפוסים המאכלסים את מסדרונות המערכת, הוא לא-מעריך אותם, צוחק עליהם ובז להם, כעמית מריר המתבונן בשאר העובדים בעיתון האכזב.

קשה ללב האנושי להזדהות עם שבּלונה

האווירה, הדמויות, שלבי ההפקה, הכול מתואר בדיוק משכנע, כולל אימרת ההגזמה הקריקטוריסטית. שכן, רקמן לא יצר דמויות מלאות ונושמות. הוא שרטט קווי אפיון של כל אחד מגיבוריו, הניח לו לפעול במהלך פרק אחד, ושמט אותו לטובת קווים לדמות נוספת. כשדמות שבה ומופיעה כסילואטה באחד הפרקים המאוחרים יותר, השכחה כבר אופפת אותה, וקשה להיזכר מה תפקידה בכוח ומה מידת אהדתנו כלפיה. למען האמת, כמעט אין דמות שמעוררת אהדה בלב הקורא. קשה ללב האנושי להזדהות עם שבּלונה.

מי שיוכל להשלים עם העובדה שמדובר בשעשועון שאינו נושא פרסים, אולי ייהנה מהקלילות שבה מתעצב לו עיתון על המו"ל המייסד שלו, יורשיו הכושלים, עורכיו הקטנוניים, משכתביו האפתים וכותביו חסרי היוזמה. העיתון נוסד ברומא בתחילת שנות ה-50 בידי בעל הון אמריקאי, שרצה להתגורר סמוך לאהובתו משכבר, אשר נישאה לאחר ומתגוררת בבירה האיטלקית. למען אהובתו ובעלה, שיהיו העורכים הראשונים, קם עיתון בינלאומי באנגלית. ההצלחה הכלכלית היתה רק תוצאת לוואי של תשוקת אוהב.

פרקי העבר, כגון זה של יסוד העיתון ואף פרק הסיכום, מופיעים באות דקה, פטנט טיפוגרפי שנועד לפרק את הספר ליחידות נוספות. פרקי ההווה, המתרחש בעשור הראשון של שנות האלפיים, מובאים באות רגילה. רקמן בנוי לכתיבה של פרקונים ולפעלולים טיפוגרפיים אולי מפני שבילה בעיתון, אבל בכתיבה ספרותית הגימיקים האלה מעידים על קוצר נשימה ומחסור ברקמות חיבור.

אם אתה מתבונן בגיבוריך בריחוק מזלזל, הם לא יעשו בשבילך את העבודה

הכותב אינו מבזבז חמלה או הומור שנון על גיבוריו האמורים להאבק על שרידותם המקצועית והכלכלית. לכל היותר הוא נוקט בסרקאזם לגלגני. כתיבתו היא דוגמה לכשל כתיבתי מצוי: הוא מתאר מחסור בסולידריות באמצעות אובדן הסולידריות שלו ככותב. אם אתה מתבונן בגיבוריך בריחוק מזלזל, הם לא יעשו בשבילך את העבודה. כשאתה מתעב את המשכתבת השמנה והמוזנחת, ואתה מתאר אותה באורח פשטני וחד ממדי, לא תוכל לזכות באמונו של הקורא. כשאתה לועג לממונָה על התקציב וגורם לה לחשוק במי שפיטרה ולהתבזות על-ידו, נדמה שאתה מסדר לה נקמה אישית. אתה מתאר את הקפדן הנוקשה העורך רשימה של טעויות הדפסה כאילו היה ליצן. המשכתבים הזכרים הם נמושות בעיניך. אי אפשר למשוך כך קורא רציני. וממילא אף דמות אינה שוהה בסיפור די זמן כדי להעלות בשר ולהתחיל ללכת.

וכיוון שכך, הסיפור מושך ומאכזב, מפתה ולא מקיים. כי בסופו של דבר, כולנו יודעים מראש: העיתון המודפס קם וגם נפל, וכל העושים במלאכה נפוצו לכל עבר. זה קרה וקורה במציאות. רקמן לא מספק פרספקטיבה מחכימה. הטרגדיה שבסיפור המציאותי – קץ העיתונות המודפסת – אינה מעסיקה אותו. הוא רץ לבדר את החבר'ה ומפספס את האלמנט המרכזי החבוי בנושא שלו: בני אדם.

טום רקמן, "עד סגירת הגיליון". מאנגלית: יעל סלע-שפירו, ספריה לעם, עם עובד, 330 עמ'