מאת עינת חורב *

חוויאר מריאס בספר "מחר בקרב חשוב עלי" כותב:

"כמה מעייף לנוע בין הצללים ולרגל מבלי להיראות או להיזהר שלא להתגלות, כפי שמעייף לשמור סוד או תעלומה, כמה מייגעת החשאיות והמודעות הנצחית לכך שלא כל הקרובים אלינו יכולים לדעת עלינו הכל… אנחנו מודעים לכך שאנו מצפיני מסתורין ושומרי סודות, גם אם רובם בעלי חשיבות מועטה…"

 ואכן, כמו שאומר מריאס, נדמה שאין אדם שאין לו סוד, סודות שלא סיפרנו מעולם, סודות שסיפרנו ליחידים וסודות שאנו שומרים מאדם מסוים אחד.

אפשר אולי להבחין בין סודות גדולים יותר, כמו מעשי אלימות, התעללות מינית, אימוץ, מחלה קשה, בגידה, לבין סודות קטנים יותר: השיער שלי לא חלק ועשיתי החלקה, השמלה שאמרתי לך שנקנתה

בשוק בפרוטות היא בעצם שמלת מעצבים שעולה אלפי שקלים, נכשלתי במבחן שאמרתי שעברתי אותו, אני מבוגר יותר מהגיל שאמרתי לך בהתחלת הקשר ועוד.

יש סודות שאנו שומרים מאחרים ויש שאנו שומרים מעצמנו. אחת המטופלות שלי אמרה בהתחלת הפגישה: הגעתי היום עם כאב ראש נורא שהתחיל בנסיעה הנה, השעה הטיפולית היא כמו וידוי, אני צריכה לדבר על דברים ששמתי בצד ואני תוהה אם יהיה לי אומץ, לא קל לבוא לכאן, את יודעת.

אני יודעת: הקליניקה היא מעוז של סודות, המקום של החשיפה, מה שאיש לא יודע, לפעמים אפילו המטופל עצמו. הדרך הטיפולית היא זו של גילוי והפתעה, מה שהופך אותה קשה וגם מרתקת, מלאה עניין.

יש סודות מעיקים, סודות ששוכחים, סודות שמנסים לשכוח, סודות שרודפים, סודות שמתגלים, סודות שמתלבטים, סודות שמגלים, סודות שנחשפים: האם הסודות הופכים את חיינו למארג של העמדת פנים? האם, כמו שכתב מישל וולבק בספרו "החלקיקים האלמנטרים": חיי האדם הם מסכת רצופה וממושכת של שקרים?

סודות יכולים לעורר תחושות שונות: אשמה – מי שהולך לזונות, בושה – גבר שאיבר מינו קטן מדי לדעתו, פחד – אשה שלוקחת תרופות פסיכיאטריות בעקבות אשפוז וחוששת לספר לחבר החדש שלה, כעס וחוסר אונים – ילדים שחשופים לאלימות בבית. לפעמים אנחנו שומרים סוד, כדי להגן על עצמנו ולפעמים על אחרים, אחד מהמטופלים סיפר לי בסוד שהיה לו רומן עם אישה נשואה, שהיא גם דמות טלוויזיונית מוכרת, הוא היה מאוד גאה בקשר איתה אבל שמר עליו בסוד, כדי לא לפגוע בה.

מה אנו שומרים בסוד? מה שיכול לפגוע בנו או באחרים, מה שנתפש כמנוגד לכללים, לנורמות ולחוקים, מה שסותר את הדימוי העצמי שיש לנו בעיני עצמנו או בעיני אחרים.

האם שמירה על סודות היא בעיה? האם מערכת יחסים בין אנשים מחייבת חשיפה ואם כן – באיזו מידה? מה נכון להסתיר ומה צריך לגלות? אולי שמירה על סודות, גם מעצמנו, היא דווקא הכרחית למהלך חיים תקין? מה הגבול בין שמירה על סודות לבין חיים בשקר ובצביעות?

אביא התייחסות משני טיפולים, קטע מהנסיך הקטן ומשהו אישי, שאולי יאפשרו לפתוח צוהר של מבט לשאלות אלה.

טיפול ראשון

"כולנו מראנו נאה ביותר כשאנו שרויים באור כהה מעט" 

(משפט שלקוח מהספר  "מגילת סן-מיקלה" מאת אכסל מונתה).

אורן בשנות הארבעים בחייו ורואה עצמו כמי שהצליח הן בתחום המקצועי והן כאיש משפחה. למרות זאת, הוא סובל מהתקפי חרדה ואלה הביאו אותו לפנות לטיפול. הוא מתקשה לדבר על עצמו, אינו זוכר פרטים מיוחדים מילדותו ומדווח על "ילדות רגילה". הוא מבקש שאעשה משהו שיעלים את ההתקפים:  אין לך במקרה איזו נוסחת קסמים?

ואז חלום: יש אירוע משפחתי בבית שגדלתי בו, הבית מפואר, האנשים לבושים בהידור, האוכל טעים ופתאום אני מתחיל להרגיש חרדה. אבא שלי עומד לידי וכועס עלי, דורש ממני לחייך ולהמשיך להסתובב בין האורחים. אורן מספר שאביו הוא איש עסקים, שהטביע בבית משמעת קפדנית ואיסור מוחלט על מה שכינה "בכיינות", כמו אביו, גם אורן מאופק ומתקשה לבטא רגשות.

האם יש קשר בין כל זה לבין התקפי החרדה, הוא שואל בהפתעה? אני שמחה על השאלה. שאלות הן המקום בו התודעה מניחה סדק במקום בו הבטון של ההוויה הדוק מדי. אורן ממשיך לשאול והסדק מתרחב: מוזר שהחרדה מופיעה בחלום דווקא באירוע משפחתי  ואז הוא גם נזכר שיש לחלום המשך: פתאום יש הפסקת חשמל ואני מוצא את עצמי ליד ילד שאני לא מכיר והוא מפחד נורא מהחושך.

אורן לא מכיר את הילד שעומד לידו  בחלום, אבל הילד מכיר אותו והוא מציץ מתוך הסדק שאורן פתח, כדי לספר לו על רגשות ופחדים. "המראה הנאה ביותר" שאורן שומר עליו תחת הצו של האב, מופר על ידי התקפי החרדה, המתעקשים על מסע לאזור הצללים, מסע שמתחיל בהפסקת חשמל, המקום בו משהו משתבש, החיבורים לא מצליחים להזרים את הרגשות בנינוחות הקודמת, הטכנולוגיה כושלת ובחשיכה שמשתררת מתעוררת אפשרות ללמוד להתנהל אחרת. יכול להיות שכדי להפסיק להרגיש חרדה, אורן יצטרך ללמוד להרגיש פחד. לפעמים גם גבר קשוח שומר בסוד ילד פגיע בתוכו.

טיפול שני

"אני יכולה לצעוק הרבה, אבל לא אגיד באמת כלום"

(שירה, מטופלת)

היא רק בת 20 וסובלת מאנורקסיה. כמעט אינה אוכלת דבר וכשאוכלת היא רצה להקיא. אני לא קשורה לעולם הזה, היא אומרת כמעט בלחש. לא, היא לא רוצה לבוא לטיפול, אין לה אמון בפסיכולוגים ובאנשים בכלל. בהדרגה נחשף הסוד: בעלה של אחותה התעלל בה מינית מגיל 8 ועד גיל 16, כשהיו לה מספיק כוחות לעצור אותו. בטיפול היא מדברת על כך לראשונה, מתאמצת לנסח מה שהתאמצה לשים בצד, הוא אמר שזה משחק שלנו ושזה סוד. הכי קל זה להיעלם, היא אומרת, אבל ילדים, מה שקורה להם, לא שוכחים, זה שורף להם את הנשמה. אני יכולה לצעוק הרבה אבל לא אגיד באמת כלום. אני שואלת אם להיות אנורקטית זה לנסות להיעלם והיא מופתעת, לא חשבה על זה כך. הגוף של שירה מנסח סוד.

עכשיו צריך שהסוד ינסח מילים, מילים שיצרו דרך, דרך שתאפשר שינוי.

הנסיך הקטן והשושנה שלו

"מה שחשוב באמת סמוי מן העין"

( "הנסיך הקטן", אנטואן דה סנט-אכזופרי)

לנסיך הקטן הייתה שושנה אחת והוא אהב אותה וטיפל בה במסירות. פתאום הוא מגלה כוכב שיש בו הרבה שושנים, שנראות בדיוק כמו השושנה שלו, והוא נבהל.

שועל שהוא פוגש אומר לו: לך לראות את השושנים ותבין שהשושנה שלך אחת ויחידה בעולם, תחזור להיפרד ממני ואז אתן לך סוד במתנה. הנסיך הקטן חוזר לשושנים, מתבונן בהן ומבין. וכך הוא אומר להן: עובר אורח סתם יחשוב שהשושנה שלי היא שושנה כמוכן, אבל היא לבדה חשובה יותר מכולכן יחד, מפני שהיא השושנה שהשקיתי, שהקשבתי לקינות ולהתפארויות שלה ואפילו לשתיקות שלה.

מה שהנסיך הקטן הבין, גילה לו השועל, וכך אמר השועל: הנה הסוד שלי  והוא פשוט מאוד. רק בלב אפשר לראות היטב, מה שחשוב באמת סמוי מן העין.

אפשר לקנות שושנת יהלומים, אפשר לכבוש ארץ של שושנים ואפשר גם לרכוש מפעל ליצור שושנים, אבל אולי שושנה אחת תהיה לנו יקרה יותר אם נטפל בה ונאהב אותה.

וגם זה סוד. סוד שאולי שכחנו.

קטע אישי 

"לא כל אחד מתבונן על פני האש שלו"

(שורה מחלום)

במהלך האנליזה שעברתי, חלמתי שאני הולכת לבד בתוך אזור הררי נטוש ואחרי מסע ארוך נכנסת לתוך מערה עמוקה וחשוכה, שבסופה אני רואה אש. אני מתבוננת אל תוך האש, פניי חשופות וחמות ואני שומעת קול: לא כל אחד מתבונן על פני האש שלו.

בגיל ילדות נחצו חיי אל מה שהיה לפני ומה שהיה אחרי, אירוע שעקבותיו לא נראו, אבל פניי המשיכו לבעור בסוד גדול. שנים שכחתי, נותרו רק מילים שלא יכולתי לומר, חפצים שלא יכולתי לשאת, אנשים שנמנעתי מקרבתם.

שנים עברו עד שיכולתי לזכור, עד שיכולתי לספר, עד שיכולתי, כמו בחלום, להתבונן על פני האש שלי. עברו עוד שנים עד שהבנתי שהמקום הבוער הזה הוא גם המקום של הכוחות ושל הייחוד שלי.

לפעמים, מה שאנו שומרים בסוד, מה שאנו מתאמצים להפנות את המבט ממנו, מה ששרוי בצל, נושא בתוכו איזו אמת, איזה כוח. לפעמים המסע אל הסוד הוא הדרך שאנו עושים אל עצמנו ואל אחרים. אחר כך יכולה לבוא השתיקה.

מה שיודעים אותו, אפשר אחר כך גם לשתוק אותו, באופן אחר.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית