שורד השבי יאיר הורן במסר ראשון שהוקרן בכיכר החטופים: ״שלום לכולם, שמי יאיר הורן, שוחררתי לפני יומיים משבי החמאס אחרי 498 ימים. אני הייתי שם, הייתי במנהרות החמאס, אני חוויתי את זה בגוף שלי. ואני אומר לכם – אין לחטופים זמן, אין לנו זמן. חייבים להחזיר אותם עכשיו.  כולם שואלים אותי, מה אתה צריך? ואני עונה להם: אני צריך רק דבר אחד, תחזירו לי את אחי. תחזירו לי את אחי ואת כל החטופים״.

יעל אלכסנדר, אמו של עידן אלכסנדר, הערב בכיכר החטופים: ״ערב טוב, אני יעל אמא של עידן אלכסנדר ואני לא נושמת כבר 500 ימים. שנה וארבעה חודשים, שאני מחכה לשובו של עידני שלי ‏‎500 ימים!! 500 ימים !!

‏‎ב-500 ימים אפשר להקיף את העולם לפחות 3 פעמים. ‏‎ב 500 ימים אפשר לאכול 1,500 ארוחות משפחתיות !! אפשר לבלות 12,000 שעות עם המשפחה, עם חברים. ב 500 ימים אפשר לעשות מסע רגלי בארה״ב מחוף לחוף…פעמיים!!! אפשר לראות 500 שקיעות יחד!! ‏‎אבל עידן ושאר החטופים  לא עשו אף אחד מאלה. במשך 500 ימים הוא נמצא בחושך במנהרה  מתחת לאדמה, בלי אור שמש, בלי החיבוק של אמא, בלי לדעת מתי זה ייגמר. ‏‎500 ימים של פחד, של רעב, של חוסר ודאות בלתי נתפס. עידן אמר שכל יום הם מתים 1000 פעם בשבי של החמאס ב 500 ימים זה חצי מיליון פעמים שהוא מרגיש ככה!! ‏‎ומה אם במקום 500 ימים, היו מקדישים כאן 500 שעות רצופות, רק בשחרור שלהם בלי להתעסק בשום דבר אחר,  500 שעות עד שיעלה עשן לבן, עד שתהיה עסקה כוללת שתחזיר את עידן וכל החטופים הביתה. בפעימה אחת!! וגם תחזיר לי ולכל העם הזה את הפעימה שחסרה לנו בלב כבר 500 ימים!! אני יעל, ואני אתחיל לנשום באמת רק כשכולם יחזרו, החיים לשיקום, החללים לקבורה.  כולם כולל כולם. בעיסקה הנוכחית. ברצף. בלי עצירות, בלי גרירת רגליים ובלי לוותר על אף אחד. כי לוותר עליהם זה לוותר עלינו. עד החטוף האחרון!״

עומרי שתיוי, אחיו של עידן שתיוי בעצרת: ״שלום, אני עומרי אח של עידן שתיוי שנחטף ממסיבת הנובה, ואני לא נושם כבר 500 ימים. ביום ה 100 עמדתי כאן על הבמה הזאת, זעקתי. האמנתי שעוד דקה ונגמר. חלפו כבר 572 אלף דקות בהם עידן אחי האהוב והגיבור, שיצא לפסטיבל ריקודים נמצא בשבי חמאס. יחד אתו עוד 72 חטופים שמחכים לנו שנחזיר אותם. בשבעה באוקטובר 2024 בדיוק שנה אחרי שעידן נחטף, הודיעו לנו שעידן לא בחיים. אבל עד שעידן לא כאן אי אפשר לקבוע דבר. מבחינתי הוא חי.

מחויבותה של מדינת ישראל לאזרחיה היא לשלם את מחיר ההפקרה, להביא את כולם לכאן ורק אז, וכשצריך, לגבות מחמאס בחזרה את המחיר בריבית. אח שלי עידן הוא חטוף. כל חטוף הוא חטוף. עידן צריך לחזור הביתה, לאדמת ישראל. לארץ שהוא כל כך אוהב. בין אם למנוחת עולמים או לשיקום. יחד איתו, גם אני חטוף. המשפחה שלי חטופה כל עם ישראל חטוף. וכולנו חייבים להשתחרר.  עידן, אנחנו, החיילים משדות הקרב לשיקום, המילואימניקים שכבר רוצים להיות בבית, –העקורים מבתיהם בצפון ובדרום, כולם חייבים להשתחרר. ומהר. ואי אפשר להשתחרר עד שכולם לא כאן. יש עם אחד, מדינה אחת, ועוד 73 חטופים להחזיר הביתה! שלא יעבדו עלינו לא ימין ולא שמאל, מדינת ישראל, עם אחד, יחד שרוצה את היקרים, אחינו ואחיותינו בבית! ואף אחד. אף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו את התקווה.

אני רוצה להודות לנשיא ארצות הברית, דונאלד טראמפ שבלעדיו נראה כי לא היו משתחררים חטופים. תודה שאתה עושה את זה. תמשיך. כולם חייבים לחזור. אני רוצה להזכיר לכל מנהיגי מדינות העולם את הפשעים שחמאס עושה ברגע זה ממש הם כתם על האנושות, כתם שייזכר בהיסטוריה האנושית. לכן אתם צריכים לעשות הכל כדי לעצור את זה. דור העתיד של האנושות מסתכל עליכם. הנכדים שלכם ישאלו אתכם.

״סבא אתה היית אז ראש ממשלה עם- הרבהה השפע איך נתת לזה לקרות? לא היו אז מנהיגים בעולם?״. תעצרו את הטירוף. אני מאמין גדול בכוח של מילים, ולכן אני רוצה לבקש מכם לצעוק איתי בקול גדול עם אמונה: עידן חוזר! כולם חוזרים! – תחזירו את כולם כדי שננשום שוב החיים לשיקום, החללים לקבורה. כולם כולל כולם. בעסקה הנוכחית. ברצף. בלי עצירות, בלי טפטופים ובלי לוותר על אף אחד. כי לוותר עליהם. זה לוותר עלינו. עד החטוף האחרון!״

עופרי ביבס, אחותו של שורד השבי ירדן ביבס, דודתם של כפיר ואריאל ביבס וגיסתה של שירי ביבס, הערב בעצרת: ״אני עופרי ביבס לוי ואני לא נושמת כבר 500 ימים. עברו 17 ימים מאז שירדן חזר. 17 ימים שאני כבר לא דואגת האם הוא אכל או שתה, איפה הוא ישן. 17 ימים שאני לא תוהה אם הוא חי או מת, שאני כבר לא מפחדת שכל רגע שלו עלול להיות האחרון. 17 ימים מאז שהוא חזר, אבל הוא עדיין לא פה.

במילותיו: "שרדתי בשבי רעב, חרדה, פחד, אי ודאות והתעללות פסיכולוגית. עכשיו אני פה אבל החיים שלי עדיין בשבי. אין רגע שאני לא חושב על המשפחה שלי. על שירי, אריאל וכפיר ותוהה מתי הם יחזרו אלי והסיוט הזה יגמר".  המאבק שלנו עדיין לא הסתיים. 500 ימים! ששירי, אריאל וכפיר שם. 500 ימים שאני לא יודעת מה עלה בגורלם, מי מחזיק בהם, מה מצבם. 500 ימים של פחד מוות. 500 ימים שירדן בלעדיהם. 500 ימים שאחים שלנו מעונים, מורעבים, סובלים וגם מתים.  500 ימים בהם משפחות מחכות לוודאות ולסגירת מעגל. מחכות להביא את יקיריהם לקבורה מכובדת. עשר שנים, שהן 3650 ימים שמשפחת גולדין מחכה להדר, שהישאם ואברה מחכים בעזה. דיייייי!!! 500 ימים שעם שלם עצוב, חרד, כואב, חסר נשימה, מאוכזב ואבל. דיייי!

אני מתרגשת לדבר פה היום ולדעת שירדן במקום בטוח ושהוא צופה בי. שהוא צופה בכם! שהוא רואה עד כמה נלחמנו עליו וכמה אנחנו ממשיכים להילחם על המשפחה שלו, על החבר הכי טוב שלו, על החברים מניר עוז, על כולם. אני עומדת פה, מצפה ודורשת ומתפללת לחזרתם של משפחתו- שירי, אריאל וכפיר.  אני משפילה מבט אל מול המשפחות שאהובן לא אמור לחזור בשלב זה של המתווה.  אני כואבת עם המשפחות שכבר לא יזכו לחיבוק. למעלה מ-30 חטופים יכלו להיות היום בחיים ובבית. לא קרה נס שהחזיר אלינו את ירדן. הוא חזר כי נחתם הסכם, בזכות מנהיגים שבחרו להחזיר אותו ובזכות עם וצבא שיודע שזה הדבר המוסרי, הנכון, היהודי לעשות. ההסכם הזה חייב להמשך ולא לעצור.   ראש הממשלה, אנחנו דורשים ממך לממש את המתווה עליו חתמת עד סופו. דורשים לדעת מתי יחזור החטוף האחרון. כשנבטיח את השבת האחרון, נבטיח את השבתם של כולם. אסור לך להשאיר אף אחד מאחור. תכריז על סיום המלחמה ותחזיר את כולם. בלי ספינים, בלי שינויים של הרגע האחרון, בלי להיכנע ללחצים. חזרה ללחימה משמעותה הקרבת החטופים, אבדן החללים, סיכון חייהם של החיילים. השיקום של השבים, של משפחות החללים, של אומה שלמה תלוי בקיום הצו המוסרי שהוא השבת החטופים כולם. זה אפשרי, זה יקרה, זה תלוי בך.

דבריה של אילת סמרנו, אמו של יונתן סמרנו, הערב בעצרת: ״ערב טוב. אני איילת סמראנו ואני לא נושמת כבר חמש מאות ימים.  מישהו יודע לומר לי אם יונתי שלי נושם? האם יונתי שלי חוזר? מתי הוא חוזר? איך הוא חוזר? תנו לי לספר לכם כמה הוא חסר. 21 שנים מחיי אני חייה את חייו של בני, יונתי התייעץ שיתף הצתחקק התבדח גם לפעמים התעצבן וכעס, יונתן מילא את חיינו בכל דקה בכל שנייה מהרגע שנולד ועד שנחטף, 500 ימים שאין לי את זה.  הטלפון לא מצלצל, אין לי הקלטות קוליות ב 2 בלילה כי סתם בא לו לשלח כדי שאדע שגם כשטוב לו אני איתו, אין לי בקשות לייעץ לו איך ומה כדי שמה שהוא יעשה הוא יעשה הכי טוב כי יונתי רואה הכל בגדול ורוצה לטרוף את הזמן כי כל שנייה חייבת להיות בעשייה.  אני צורחת אני בוכה אני מתייפחת ואין מי שמקשיב.

דייייי אני לא נושמת!!! אלוהים. אני רוצה את הבן שלי, הבן שלי לא חלק מפוליטיקה, הבן שלי לא חלק מהחלטות ושיקולים מדיניים או עולמיים, הוא לא חייל על שולחן השח והוא לא כלי לניגוח, הוא הבן שלי והוא הבן של קובי והוא אח של יאיר ואחיין ונכד ובן דוד, והוא חבר יקר ואהוב של מאות ואלפי אנשים, וכולם רוצים אותו – רוצים אותו פה. יונתי שלי לא שקוף! יונתי שלי חטוף 500 ימים יותר מידי. אספר לכם בקצרה שפילוסופיית. החיים של יונתן שהכל אפשרי וכלדבר הוא בר ביצוע. הוא לא פחד להעז, הוא העז והשיג גם שכולם מסביב אמרו שאי אפשר הוא העיז והצליח. מקבלי ההחלטות פה מוזמנים לשמוע כמה סיפורים מחייו של יונתן עד יום החטיפה כדי להבין שאפשר וכדי להבין שאם ילד בגיל 21 הספיק כל כך הרבה כי הוא העז רצוי שגם הם יעזו.

דברי שורדת השבי דניאל אלוני, גיסתו של דוד קוניו : ״אני דניאל אלוני, ואני לא נושמת כבר 500 ימים. אני שמחה ונרגשת לבשר לכם שלאחרונה קיבלנו אות חיים דרך אחד החטופים ששוחרר באחת הפעימות, והוא סיפר שהוא היה עם דוד. דוד שלנו בחיים. הוא חי.  אני פונה מכאן ישירות לראש הממשלה: ראש הממשלה בנימין נתניהו. דוד בחיים. נכון ללפני ימים ספורים!!! והאחריות להחזיר אותו בחיים מוטלת על כתפיך. לדוד אין זמן יותר לחכות. אתה חייב את זה לדוד, אתה חייב את זה לשרון אחותי, לאמה ויולי, אתה חייב את זה לכל עם ישראל. 500 ימים שהחיים שלנו קפואים, עומדים במקום. 500 ימים מאז שנחטפתי יחד עם בתי הקטנה אמיליה לתוך החושך. 500 ימים שהמשפחה שלי, יחד עם כל אזרחי מדינת ישראל – חיים בין תקווה לייאוש. אני ואמיליה חזרנו, אבל הלב שלנו שבור, כי דוד גיסי האהוב ואריאל אחיו עדיין שם. בתוך החושך המוחלט – חושך שממשיך לרדוף אותי גם עכשיו,

בחלומות הקשים, בימים ובשעות שאין בהם מנוחה. 500 ימים שהאחים שלנו חיים בפחד מוות. שם במנהרות, הם לא יודעים אם בעוד 2 דקות, הם עדיין יהיו בחיים. אני לא מאחלת לאף אחד לחוות פחד מוות כזה במשך 500 ימים ולילות ברציפות. ובכל הזמן הזה, המדינה לוקחת את הזמן. מקבלי ההחלטות לא ממהרים – הם פועלים בשלבים, בפעימות. אבל האויב שלנו לא עובד בפעימות – שם במנהרות, כל פעימה של הלב היא זעקה לחיים. כל רגע שהם שם הוא נצח של סבל, של התעללות, של פחד מוות בלתי נגמר. להנהגה שלנו אני אומרת – אין לכם את הפריווילגיה למשוך את הזמן או לגרום לנו להתרגל. החובה שלכם היא אחת – להחזיר את כולם, חיים לשיקום והחללים לקבורה. מי שמתעקש על "עסקת פעימות" מחפש נקודת יציאה, מחפש איך להשתחרר מהמחויבות להחזיר את כולם.  אבל אני אומרת מכאן לראש הממשלה: נקודת היציאה היחידה היא דלת המסוק שייקח את האחים והאחיות שלנו בחזרה הביתה. אין ולא תהיה נקודת יציאה אחרת!  בהמנון הלאומי שלנו, "התקווה", אנחנו שרים: "להיות עם חופשי בארצנו". האם אנחנו יכולים לשיר זאת באמת, כשהאחים והאחיות שלנו עדיין כבולים בחשכה? כל יום שהם שם – הוא כתם מוסרי עלינו. 500 ימים הם הרבה הרבה יותר מדי. דוד ואריאל – תדעו שאנחנו נלחמים עליכם. לא מוותרים. אתם חוזרים! בחיים! בקרוב! תחזיקו מעמד, ותשמעו את הקהל שזועק יחד איתנו: "אתם לא לבד! אנחנו איתכם!"

דבריה של שורדת השבי נוגה וייס, בתם של שורדת השבי שירי וייס ואילן וייס: שלום לכולם, אני נוגה וייס, בת 19 מקיבוץ בארי, ואני לא נושמת כבר 500 ימים.  ב-7 באוקטובר אבא שלי, סגן ראש צוות החירום בבארי, יצא להגן על הקהילה שכל כך אהב. אני ואמא נשארנו בממד. מחבלים פרצו לנו לבית, חטפו את אמא מול עיניי ושרפו את הבית. אחרי שעה שהצלחתי להסתתר, מחבל מצא אותי ונחטפתי לעזה.  אמא שלי ואני חזרנו בעסקה ביום ה-50, שרדתי 50 ימים בשבי, וזה מרגיש כמו נס. הערב אני עומדת כאן, ביום ה-500 – ויש 73 חטופים שעדיין נמצאים שם בתנאים בלתי אנושיים, חיים בפחד תמידי. הם מחכים שנציל אותם – כל רגע שעובר הוא סכנה לחייהם. אחרי שחזרתי, התבשרנו שאבא שלי, שהיה מוגדר נעדר במשך שלושה חודשים, נרצח ונחטף לעזה.  אבא שלי היה אדם שאוהב את השקט, נהנה מאספרסו או מבירה קרה במרפסת. אהב לרכב על אופניים במרחבים של בארי. אבא תמיד תמך בנו, הוא היה הבן אדם הכי חזק שאני מכירה, חושב על כולם לפני שהוא חושב על עצמו, וכך היה גם בשבעה באוקטובר.  אבא שלי נרצח ונחטף והוא חייב לחזור. הוא חייב לקבל את הקבורה הראויה שמגיעה לו. מגיע לי לבכות על הקבר של אבא שלי.  אני אמנם חזרתי, אבל השיקום האמיתי יתחיל רק כשכולם יחזרו, החיים לשיקום בחיק משפחתם, והנרצחים לקבורה ראויה כמו שמגיעה להם.  כל רגע שחולף הוא סכנה, סכנה לחיי החטופים החיים, וסכנה להעלמות החללים. אנחנו חיים בפחד מהרגע שבו יהיה מאוחר מדי.  אני רוצה גם להודות לציבור שמגיע ותומך במשפחות, זה נותן לנו כוח לראות אתכם כאן בכל עצרת ולדעת שאנחנו לא לבד.

דבריה של יעלה דוד, אחותו של אביתר דוד: ״אני יעלה דוד, אחותו הקטנה של אביתר דוד, ואני לא נושמת כבר חמש מאות ימים. בתחילת המלחמה, אמרתי שאני מפחדת שנגיע לתקופה שבה נתחיל לציין רק קפיצות של מאה ימים. והנה, הגענו לזה. אבל מחר יגיע היום ה501, ועדיין נהיה עמוק בתוך הסיוט הזה. כבר כמה שבועות שאנחנו בעיצומה של עסקה, שהחזירה כבר עשרות אנשים למשפחותיהם. ואני מודה על כל בן אדם שחוזר.
אבל מהצד השני, נמצא אחי הגדול, דם שלי, רבע מהחלל בלב שלי. גבר בן 24, שלא נחשב "הומניטרי".  אחרי כל כך הרבה ימים בגיהינום הזה- אין מקום לעשות חלוקה בין החטופים. אח שלי פחות חשוב? המצב שלו פחות דחוף? הוכח לנו בשבוע האחרון כמה המשפט "כל דקה שם היא קריטית עבור החיים שלהם", זאת האמת, ולא עוד סיסמה. שלב ב הוא ההזדמנות האחרונה להצלת חייהם של עשרות גברים שנשארים מאחור בשלב הנוכחי של העסקה. הגברים הצעירים שנשארים מאחור, לא עברו הכנה מיוחדת להתמודדות בתוך סיטואציה כזאת. הם בדיוק כמו כולם. אם העסקה תתפוצץ ושלב ב לא יתחיל- יישאר כתם שחור בדפי ההיסטוריה שלנו.
 אביתר, אם אתה שומע אותי במקרה, שתדע שאנחנו נלחמים עליך. אני יודעת שאתה שורד. אתה חזק בגוף ובנפש. אמא עומדת כאן ליידי, אבא חולם עליך בלי סוף, עילי טס בכל העולם בשביל להחזיר אותך. אני באמת מאמינה שאנחנו מתחבקים עוד שנייה.

דבריה של שורדת השבי אביבה סיגל, אשתו של שורד השבי קית׳ סיגל: ״אני אביבה סיגל אישתו של קית' שחזר מעזה לפני 16 ימים. ועדין אני לא נושמת כבר 500 ימים. אני יודעת מה זה להיות בעזה, אני גם יודעת מה זה לדאוג למשהו בעזה, הסבל הנוראי שם בלתי נסבל. כשהייתי חטופה לא נתתי לעצמי לרגע להרגיש, הרגש היה כל כך כואב שניסיתי לברוח במחשבות כדי בשביל לא להרגיש. 500 ימים שהחטופים לא יודעים מה יקרה מחר, האם הם יחיו או ימותו, האם יתנו להם מכות, ירעיבו אותם שוב פעם, או שהם בכלל נשכחו שם…חייבים להחזיר אותם מהגיהנום עכשיו!  וזה מה שקית מספר…

מתוך ה484 ימים שהיה בעזה הוא היה חצי שנה לבד, הוא שכב על מזרון על הרצפה בחדרון קטן מאד לבד, מורעב, כשהמזון היחידי שבא לפיו זה פיתות עם עובש או כאלו שרופות, שאינן ראויות למאכל אדם. באחד הימים המחבל שהיה איתו בא אליו ונתן לו בעיטה בצלעות בשיא הכוח, ירק עליו וקרא לו יא כאלב, בלי סיבה, פשוט כי זה מה שהוא רצה לעשות. באחד הימים המחבל כיון עליו את האקדח ואמר לו עכשיו אני יורה והורג אותך. תנסו רגע לחשוב מה הייתם מרגישים… מה הייתם עושים באותו רגע, שאלתי את קית "מה עשית שהוא עשה לך את זה"? קית אמר לי.. כלום. המחבלים הפכו את קית לכלום. כל צורך אנושי נשלל ממנו, לפעמים אפילו ללכת לשירותים. אני רוצה לאמר תודה ביום הזה לעם שלי, עזרתם לי לעבור את כל ימי החושך שהייתי בהם מאז שחזרתי מעזה. למשפחות שאיבדו את היקרים שלהם אני עצובה איתכם, מחבקת אתכם, הלוואי שזה לא היה קורה. לכל המשפחות שעדיין יש להם בן משפחה בעזה, אני כל כך רוצה שכבר תזכו להשתחרר מהגיהינום שאתם נמצאים בו.