כמעט שש השנים בין עברו בין "פרזיטים" ל-"מיקי 17", פער היצירה הארוך ביותר בקריירה של הבמאי בונג ג'ון הו. זה היה קצר יותר, אלמלא סדרה של עיכובים, שאף דחפו את הבכורה מסוף מרץ 2024 למרץ 2025 – מקום ידוע לשמצה בלוח השנה של יציאת הסרטים, דחייה בזכאות להתמודד בפרסי טקס האוסקר, תקופה שבה אולפנים זורקים לרוב פרויקטים שיש להם מעט אמון בהם. קהילת הסרטים הייתה מבולבלת…

לא רק זאת, לאחר שדיווחים ראשוניים העלו על אי הסכמה בין יוצר הסרטים לאולפן (עם ידו על העליונה של בונג), הסרט שצולם ב-2022 יצא כעת, אם כי האחים וורנר לא היו צריכים לגרום לנו לדאוג. "מיקי 17" מסקרן כמדע בדיוני סאטירי, קומי ואפל, הוא מזכיר במעט את סרטו "אוקג'ה" משנת 2017 של הבמאי, אם כי הוא אינו רודף אחר אותם קצוות רגשיים, לא במונחים של לב או אימה. זה סיפור על איך קיומו של אדם אחד הפך לבדיחה קוסמית (מאוד מצחיקה) על ידי טכנולוגיה שהופכת אותו למעשה לאלמותי, ולכן הוא חד-פעמי עד אין קץ. ועם הזמן, זה הופך לאופן שבו אותו אדם מפנים את החד-פעמיות של המערכת והאם הוא יכול ללמוד להתגבר עליה.

"מיקי 17" נקרא על שם, ומסופר על ידי, הגרסה השבע עשרה של מיקי בארנס (רוברט פטינסון). לאחר שחבר ילדותו טימו (סטיבן יון) מכניס את שניהם לחובות מול כריש הלוואות שאוהב לראות את החייבים שלו מתים בצורה מחרידה. מיקי מחפש מקום במשימת קולוניזציה בחלל, בראשותו של הפוליטיקאי הכושל, קנת מרשל (מארק רופאלו) וצוות כבד מחסידי הכת שלו. טימו משתמש ברישיון הטייס החדש שלו כדי להבטיח מקום, אבל מיקי בולט בהיותו המועמד היחיד לתפקיד 'מתכלה'.

גופתו של מיקי נסרקת ונשמרת, תודעתו וזיכרונותיו מאוחסנים. בכל פעם שהוא מת, גופו מודפס מחדש על ידי מכונה. שמירת המוח האחרונה שלו מועלית, ו-מיקי חי מחדש. הסרט של בונג הומוריסטי, והגוף הבולט למחצה של פטינסון נמשך לאחור כמו שמדפסת ביתית מושכת פיסת נייר. התהליך הזה מפוקח לפעמים על ידי מדען צעיר שמתעניין יותר במשחקי הווידאו שלו, וכשהוא מוסח במיוחד, מיקי החדש עשוי ליפול על הרצפה בחבטה בשרנית.

דאגות אתיות, פילוסופיות, משפטיות ודתיות הפכו את הטכנולוגיה הזו לבלתי חוקית בכדור הארץ, אבל החלל הוא תחום אפור, והמתכלה אידיאלי לבדיקות בסיכון גבוה. לדוגמה, במונטאז' מצחיק אפל, "מיקי 17" מספר כיצד כמה גרסאות קודמות שלו מתו כדי לסנתז חיסון לפתוגן קטלני שהתגלה על פני השטח של כוכב בו נחתו. הוא שואב תחושת מטרה שברירית מהקורבנות הללו, כמו גם מערכת היחסים שלו עם סוכנת האבטחה, נאשה (נעמי אקי), שהרומן עמו מתעלה על הגרסאות הרבות שלו.

הסרט מצחיק לעתים קרובות, והסרטים של בונג תמיד בולטים בספציפיות שלהם, ויש פרטים קטנים הפזורים לאורך התורמים לחוש הומור מרושע. פטינסון מוכיח שהוא האווטאר המושלם לרגישות זו. הוא מצוין בסרט הזה, במיוחד בתור דמות הכותר. לרגע גם הוא מופיע כ-'מיקי 18' שונה להפליא: בטוח בעצמו, מהיר לכעוס ונוח עם אלימות. הניגוד שלהם (לא נדיר בהדפסות חוזרות, כפי שמסתבר) הוא מבחינת המקור למתח הפורה ביותר של הסרט "מיקי 17".

בונג יצר סרט ז'אנר בקנה מידה גדול, שלמרות כל המוזרות שלו, יורד די בקלות. חידות פילוסופיות נארזות בקפידה ונשארות כך. הטון מווסת, אבל חסרים לו את התזוזות החדות והמחמירות המאפיינות חלק ניכר מעבודותיו הקודמות. למרות כל הרעיונות, מה שנראה כמטרתו האמיתית של "מיקי 17" הוא החקירה כיצד חברה נצלנית דוחפת מסר של חוסר ערך על עובדיה, וכיצד פעולת ההתנגדות הפשוטה והחזקה ביותר לא להאמין בכך. האיזון המעולה של אמנות ובידור הוא בדיוק מה שהופך כל סרט של בונג ג'ון הו למתנה שאפשר להתענג עליה – ונקווה שהסרט הבא שלו לא ייקח כל כך הרבה זמן להגיע אלינו.