לאה זהבי, "אישה השוכבת לשוכרה עם המילים" (בשיר "אינטרו-רטרו-ספקציה"), פורטת על מכמני השפה העברית וצליליה באהבה, חושניות ויידע, שואבת מתרבויות אחרות, מייחלת לשלום עם השכנים. השירה היא פתיחות ודיאלוג, עם עצמה כדי להיגאל, עם אחרים לשם אותה מטרה

קובץ השירים החדש של לאה זהבי, "לתפוס קצת אור", כשמו כן הוא, מחפש את זיק הזהב שלובש בו פנים רבות: "אור חטוף", "אבק הכוכבית שלי", "פיזוזי פז", "קוּר של אור", "זיק שניצת", "אדוות אור", "רסיס זהב", "כתם זהבהב", "ההבהוב שמאחורי הפרגוד"..

רוח התנ"ך והיהדות שורה על השירים העמוקים והקצביים, לעתים על גבול הפרוזה, אך תמיד פואטיים, הפורשים את "חידת היקום מעשה בראשית" (בשיר "הלוואי והייתה זו מעשייה"), חושפים מסודותיו. רוח תרבויות אחרות נושבת גם כן בקובץ, מצויים בו הדים לתיאוריות מדעיות, פילוסופיות, לשיטות טיפוליות, שולט בו הטבע: עצים, שקדיות, פרחים וציפורי שיר – מקורות ההשראה רבים ומגוונים ובה בעת, לאה זהבי חוצבת את שיריה מתוכה ומקרבה.

ספר השירים מוקדש לבן זוגה של לאה, דויד ברזיס, שנפטר מסיבוכי מחלת הקורונה באוקטובר 2020. הספר מכיל שני קבצים שנאגדו יחדיו, שירי הקובץ הראשון נכתבו לפני מותו והקובץ השני הוא יומן אבל.

מותו של האהוב קטע לשניים, לפני ואחרי, את חייה של מי שנותרה אך מתוך השבר היא אוספת את עצמה וממשיכה לשורר. השירה היא בשבילה דרך חיים, מזור, הצלה, בית. "בית המילים" (בשיר "קין") מונע ממנה "חיסול עצמי" (בשיר "קמצוץ") ומוביל אותה לשיבה אל שפיות וכתיבה. ואנחנו, הקוראים הקשובים, מחזקים את גאולתה וגואלים גם את עצמנו, בסיועה.

התחברתי מאוד לשירתה של לאה זהבי, לכנותה, לנועזותה, רטטתי יחד איתה, נעתי הלוך ושוב כמטוטלת בזרמים הניגודיים, המובעים בה, שמוצאים או לא איזון. וכמו סיכום, אביא את השיר "לתפוס קצת אור", שנתן שמו לקובץ, המלכד ציור ומילים, רעיון קבלי, ירח, שמש, ים והרים, אגדת פולקלור וזיכרון ילדות:

לִתְפֹּס קְצָת אוֹר

אוֹר הַיּוֹם הַבּוֹקֵעַ מִבַּעַד לַחַלּוֹן

מִשְׁתַּקֵּף בִּפְנֵי הָאִשָּׁה הַשּׁוֹפַעַת

וּבִשְׁבִיל הֶחָלָב

הַזָּעִיר הַנִּמְזָג

בְּיָדָהּ מֵהַכַּד

כִּבְהִלּוּךְ מוּאָט

הַתְּנוּעָה קָפְאָה

לִפְנֵי יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה עַל הַבַּד

בִּמְשִׁיחוֹת מִכְחוֹלוֹ שֶׁל וְֶרמֶר

אֵיזֶה הֲדַר מַלְכוּת יָצַק

בַּפְּעֻלָּה הַיּוֹמְיוֹמִית

אֵיזוֹ שַׁלְוָה קוֹרֶנֶת

עַכְשָׁו מֵהַצִּיּוּר

שֶׁצָּץ בְּרֹאשִׁי הֶעָסוּק כִּמְעַט יוֹבֵל

בְּנִסְיוֹנוֹת לָצוּד נִיצוֹצוֹת

מִבֵּין כֵּלַי הַשְּׁבוּרִים

לְלַקֵּט נְגוֹהוֹת שֶׁשּׁוֹפֵךְ הַיָּרֵחַ

עַל דַּבְּשׁוֹת הֶהָרִים

אֶגְלֵי דְּבַשׁ שֶׁבּוֹזֶקֶת הַשֶּׁמֶשׁ

עַל קֶצֶף הַגַּלִּים

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לְעָרוֹת

לְתוֹךְ כְּמוּסוֹת

מִלִּים

צָחַקְתִּי פַּעַם מֵחַכְמֵי חֵלֶם

שֶׁחָשְׁבוּ לִכְלֹא אֶת הַלְּבָנָה בְּחָבִית מַיִם

כְּפִתְרוֹן תֵּאוּרָהּ לְלֵילוֹת חֲשׁוּכִים

גִּחַכְתִּי כְּשֶׁחֲבֵרִי בַּגַּן

נוֹפֵף קֻפְסַת פַּח עֲגֻלָּה

וְאָמַר בְּגַאֲוָה

-תָּפַסְתִּי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ-

סֵרֵב לִפְתֹּחַ פֶּן יִבְרַח לוֹ הַשָּׁלָל

אַךְ לְקוֹל הַפְצָרוֹתַי הֵסִיר אֶת הַמִּכְסֶה

וּבְרַק הַחַמָּה שֶׁעָלָה

מִן הֶחָלָל הָרֵיק

הוֹתִירַנִי לְלֹא

מִלִּים