"איפה יש חינוך פה במדינה? ילד עם קצת קושי לקוי למידה, הוא צריך כלים, לא ישר – חברה אנחנו לא יכולים, אנחנו מרימים ידיים, אין תקציב. על מה? כל כך הרבה מסים אנחנו משלמים, למה? אין יותר אבסורד מהדברים האלה. הילדים של ראש הממשלה למדו בבתי ספר הכי טובים. למה הוא יכול ואני לא יכולה?”

הציטוט הזה של מירה, אם חד הורית מירושלים, פותח לנו את הכתבה השלישית בסדרה “ריטלין ומערכת החינוך – רומן בהמשכים”. מירה נוגעת בנושא כאוב – הכסף! במדינת ישראל חינוך טוב הוא יקר, והוא עלול להיות יקר יותר אם לילד שלך יש בעיות קשב וריכוז או קשיי למידה. אבחון שנועד לגלות האם לילד יש בעיות קשב וריכוז, או קשיי למידה, עשוי לעלות בין 2,500 ל-3,000 שקל. אתי בנימין, יו”ר הנהגת ההורים הארצית, מוסיפה: “הורים הולכים לעשות אבחון, כשבאבחון כתוב מומלץ (הכוונה לריטלין – נ.כ.). הרבה פעמים ההורים האלה, צריכים ללכת אחר כך לנוירולוג. והתור אצל הנוירולוג הוא כל כך ארוך, לפעמים חצי שנה. ואז בחצי שנה הזו בית הספר ממרר להורים את החיים, שיילכו לנוירולוג שייתן לילד ריטלין. מה שקורה זה שההורים שיש להם כסף הולכים לנוירולוג וממנים אותו באופן פרטי, שזה גם כן עולה 1,000 -1,500 שקל, הוצאה שנופלת על כתפי ההורים. ומי שאין לו – פשוט סובל”.

אז הורים הוציאו עד כה בין 2,500 ל-4,500 שקלים על אבחונים. אבל מה עם ההוצאות הקבועות – הריטלין עצמו?

תשובות מצאנו בתוך פרוטוקול ועדת החינוך, התרבות והספורט 7.12.10:

היו”ר אלכס מילר: כמה עולה התרופה היום להורה?

פרופ' אשר אור נוי:  אם הוא נותן ריטלין רגיל אז כלום. אין את ההשתתפות העצמית.

היו"ר אלכס מילר: כמה עולה ריטלין רגיל וכמה עולה ריטלין משופר?

אשר אור נוי: אבל ריטלין רגיל היום, עדיף לא להשתמש בו אני חייב להדגיש.

היו"ר אלכס מילר: אז כמה מתוך ‎30 אלף הילדים שנוטלים ריטלין נוטלים ריטלין רגיל?

אשר אור נוי: הריטלין ארוך הטווח מתחיל לעלות להורה ממאה עד ‎400 שקלים לחודש, תלוי באיזה ריטלין הילד משתמש. ‎30 כדורים בחודש.

אז או שהורה נותן לילד שלו את הריטלין הפחות טוב בחינם, או שהוא נאלץ להוציא עוד 100 עד 400 שקל בחודש על ריטלין משופר. כל ההוצאות האלה הן לפני שהזכרנו שיעורים פרטיים או אפילו בית ספר פרטי. כמו שהזכרנו בכתבה הקודמת, ריטלין אינו תרופת קסם. ריטלין מפחית את המרץ, אך המשתמש עדיין צריך לרכוש בעצמו – או בעזרת מחנך – את כישורי הלמידה. משרד החינוך פיתח תוכנית שנועדה להקנות לתלמיד, להורה ולמורה את הכלים להתמודד עם קשיים אלו ולעזור לילד לפתח את הכלים ללמידה נכונה. על פי עדויות שונות, תוכנית זו לרוב אינה מתקיימת, ועל ההורים נותר לדאוג לליווי זה בעצמם, אם בכלל.

מיכל סגל, מנהלת מרום – בית ספר לילדים עם לקויות למידה, מספרת על שיחה עם אמא:

“פנתה אליי אתמול אמא לילד בן שש, שאמרו לה אין תקציב לתת לילד. ברור שהילד צריך, יש לו קשיים. יושבת מולה המפקחת לחינוך מיוחד ואומרת לה, את צודקת במאה אחוז, הילד שלך עם הקשיים האלה ואנחנו מסכימים והוא באמת אומלל, והוא חייב חיזוק, אבל אין לי שקל, אז תעשי את זה את אחרי הצהריים. זו בעיה. ואז ההורים האלה כבר לא הורים אלא גם מורים”.

וכך, או שהילדים נופלים בין הכיסאות, או שההורים נאלצים לגרד כסף כדי לסתום את החורים שממשלות ישראל משאירות. או כמו שאומרת אתי בנימין: “שוב אנחנו חוזרים למה שאנחנו אומרים בכל התחומים: יש לנו חינוך לעשירים וחינוך לעניים. מי שיש לו יכול לעשות את האבחונים ויכול ללכת לנוירולוג. מי שאין לו – לא. ואז הילד שלו סובל”.

בעיית הכסף אינה רק עניין של הוצאות, היא גם עניין של רווחים.
בצד הזה עומדים בעיקר הפסיכיאטרים המאבחנים ויצרניות התרופות

 אבל למטבע יש שני צדדים. בעיית הכסף אינה רק עניין של הוצאות, היא גם עניין של רווחים. בצד הזה עומדים בעיקר הפסיכיאטרים המאבחנים ויצרניות התרופות. למשל, האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר הצהיר שקיבל בשנת  2010 סכום של  75,000 שקל למימון כנסים.

קשרים שכאלו מעלים חשש לניגוד עניינים מובנה, שכן אם האיגוד לפסיכיאטריה של הילד מקבל כספים מיצרניות התרופות, עלול להיווצר לו אינטרס לדאוג לרווחים הכלכליים של החברות. במלים פשוטות – הרופאים עשויים להיות יותר פזיזים בהנפקת מרשמים, כי הם רוצים לדאוג לרווחים קבועים לחברות התרופות, כדי שאלו ימשיכו לתמוך בהם כלכלית.

קשרים כלכליים כאלו אינם נדירים בעולם הרפואה הישראלי. חברות שונות, בעיקר חברות תרופות, תומכות כלכלית באיגודים רפואיים שונים. התמיכה היא לרוב בארגון כנסים ובעריכת מחקרים. נתונים מפורטים על תמיכה זו ניתן למצוא באתר ההסתדרות הרפואית בישראל (הר”י).

הרוקח אילן סלומון מסביר את הבעיה בכך שרוב המחקרים על ריטלין ממומנים ע”י חברות התרופות:

“רוב המחקרים הם לטווח קצר, וזה גם מכוון ככה. על ריטלין לא עושים מחקרים לטווח ארוך כמעט. יש רק איזה מחקר שעשו אותו לאחרונה, באוסטרליה אם אני לא טועה, שם מצאו שבטווח הארוך לא היה לריטלין יתרון מול תופעות הלוואי שלו. כלומר, אחרי כמה זמן האפקט שלו – על הלמידה ועל התפקוד של התלמיד – נעלם. בשנים הראשונות שהילד לוקח אותו הציונים משתפרים, אבל אחרי כמה שנים זה פחות ופחות ופחות, ויותר תרופה ויותר תופעות לוואי. הזיכרון של בן אדם נהיה יותר חד כשהוא לוקח ריטלין, אבל אם הוא מפסיק לקחת אותו אז פתאום הזיכרון נעלם, אז פתאום אתה לא זוכר יותר דברים. אז במבחן הוצאת ציון טוב, אבל ההישגים לא באמת השתפרו”.

כמו שלחברות הסיגריות אין אינטרס להוכיח שסיגריות מזיקות לבריאות או ממכרות, ולחברות הסלולר אין אינטרס להוכיח שהקרינה מסרטנת, לחברות התרופות אין אינטרס לממן מחקרים שיציגו צדדים שליליים של תרופה.

ההסתדרות הרפואית מסבירה את קיומם של קשרים כלכליים אלו במסמך עמדה, אשר בא להיאבק בסעיף שמשרד האוצר ניסה להכניס לחוק ההסדרים לשנת 2006, ומטרתו הפסקת הקשרים הכלכליים בין חברות התרופות לארגוני הרופאים. מתוך מסמך העמדה:

“ההשקעה הציבורית בישראל במחקר הרפואי וקידום הידע המקצועי של הרופאים היא דלה להחריד ונופלת בצורה מבישה מהרמה הנהוגה באירופה ובארה"ב. … תעשיית התרופות הנה הגורם היחיד הקיים היום המשקיע במחקר ובפיתוח רפואי, והמדינה והמוסדות האקדמיים אינם מסוגלים להמציא את המשאבים של חברות התרופות לצרכים אלו ולהחליפם, פגיעה במערכת היחסים הזו, תפגע ביכולת שלנו כחברה מקדמת, לחקור, להמציא וליצור. … כל המבקשים לסתום את הגולל על מערכת יחסים זו מחויבים להעמיד תחליף ראוי למימון של חברות התרופות למחקר הרפואי, לחינוך הרפואי, לניסויים הקליניים, בהם חולים מקבלים תרופות ללא תמורה (גם לאחר תום הניסוי הקליני)”.

כך המגזר הפרטי ממלא חורים שממשלות ישראל משאירות, ועלול ליצור לרופאים ניגוד אינטרסים, גם אם אינם מקבלים כל שוחד ישיר. אך כמו שנאמר במסמך העמדה, כדי להפסיק קשרים אלו יש ליצור חלופה מתאימה.

גם המגזר הפרטי וגם ההורים עצמם סותמים חורים שממשלות ישראל משאירות. נראה כי בשני המקרים אילו הייתה מעורבות ותמיכה מערכתית בנעשה, חינוך הילדים והשירות הרפואי היו טובים הרבה יותר.

המשך בשבוע הבא

הכתבות הקודמות בסדרה על הריטלין במערכת החינוך:

בית הספר הודיע לתלמיד: בלי ריטלין אתה לא נכנס
"הילד זומבי, לא אוכל, לא שומע, לא רואים אותו" – למה דוחפים להם ריטלין?

צילום אילוסטרציה: David Castillo Dominici / FreeDigitalPhotos.net